היאחזות נח"ל – הבדלי גרסאות

המוסדות שהיו אחראים להיאחזויות היו: [[מחלקת ההתיישבות]], [[המרכז החקלאי]], [[המטה הכללי|המטכ"ל]], [[פיקוד הנח"ל]], [[אגף הנוער והנח"ל]] ב[[משרד הביטחון]], [[הזרמים ההתיישבותיים]] ו[[תנועות הנוער]].

שתי בעיות עמדו במוקד הקשרים בין הגופים השונים. האחת, הייתה ניגודים שהיו קיימים בין סדרי העדיפויות של המוסדות השונים והשנייה הייתה הקושי בתיאום המנהלי ביניהם.

בפועל, מאחר שהחיילים שאיישו את ההיאחזויות היו במהלך שירותם הצבאי הסדיר, התנועה ההתיישבותית כמעט ולא לקחה חלק בקבלת ההחלטות על הקמת היאחזויות בשלב ראשון. במהלך השנים, ועד ל[[מלחמת ששת הימים]], הוחלט על הקמת היאחזויות במטכ"ל, זאת בדיון משותף עם שאר הגופים הרלוונטיים. לאחר כיבוש [[יהודה והשומרון וחבל עזה]] ב[[מלחמת ששת הימים]], הוקמה ועדת שרים בעניין ההיאחזויות והיא שהייתה בעלת סמכות ההחלטה בעניין.

עוד בעיה שעמדה על הפרק הייתה שאלת מיקומה של ההיאחזות החדשה שתקום. ההחלטה על המיקום התקבלה בשיתוף פעולה של המטכ"ל והגופים ההתיישבותיים, אך גם כאן נתגלו מחלוקות עם הזמן. דוגמה טובה לכך היא ההיאחזות [[גרופית]] שנקבעה, משיקולים צבאיים, בראש גבעה ולא במישור החקלאי שנשתרע תחתיה.

בסוף [[מלחמת ששת הימים]] התווספו ל[[מדינת ישראל|ישראל]] שטחים נרחבים ב[[חצי האי סיני]], [[רצועת עזה]], [[בקעת הירדן]], [[הגדה המערבית|בגדה המערבית]] וב[[רמת הגולן]]. התוכנית הראשונה להתיישבות, שהוקמה על ידי [[המחלקה להתיישבות]] לאחר המלחמה, התייחסה רק ליישובים בתוך [[הקו הירוק]]. על פי תוכנית זאת תוכנן ליישב את השטחים בתחומי ארץ ישראל המנדטורית שהיו מוחזקים עד למלחמה בידי הסורים, ובאוגוסט 1967 תוכנן להקים שתי היאחזויות נח"ל באזור זה: [[שניר]] באזור [[מצודות אוסישקין]] ו"מטה עוז" מדרום ל[[גדות]]{{הערה|{{מעריב|מנחם רהט|שתי האחזויות חדשות בצפון|1967/08/09|00902}}{{מעריב||המשך|1967/08/09|01601}}}}. אולם עוד לפני טקס ההקמה המתוכנן לסוף ספטמבר 1967 שונתה המדיניות והוחל להקים האחזויות בשטחים שנכבשו במלחמה{{הערה|אדמוני, י. (1992), '''עשור של שיקול דעת''', תל אביב: הוצאת יד טבנקין, עמ' 19-18}}. התוכנית להקים את היאחזות "מטה עוז", שגם כך נתקלה בקושי של העדר קרקע ראוי לעיבוד{{הערה|{{מעריב||קשיים להיאחזות מטה עוז בגלל מחסור בקרקע|1967/08/28|00111}}}}, בוטלה{{הערה|{{מעריב||מתיישבים אזרחיים למטה עוז|1967/09/11|00708}}}} והגרעינים שיועדו למקום נשלחו ליישב את קו שביתת הנשק החדש עם סוריה ב[[רמת הגולן]]{{הערה|{{מעריב|[[יעקב ארז (עיתונאי)|יעקב ארז]]|מתנחלי רמת הגולן מתקוממים נגד המגמה להזיז אותם לאחור|1970/07/09|00901}}}}.

 

 

בשנות ה-70 הוחלט להציב בראש סדר העדיפויות הלאומי את יישוב אותם אזורים כבושים שהיו דלים באוכלוסייה יהודית ורבים מהיישובים שננטעו החלו את דרכם כהיאחזויות נח"ל שהכשירו את הקרקע לשלב האזרוח וביסוס מעמדו של היישוב החדש. בניית היישובים החוקיים החדשים הייתה מפעל אדיר של [[משרד השיכון]] שעיקר פועלו היה בבניית המבנים ועבודת הכשרת השטח. המשרד תיאם את פעולותיו עם צה"ל, הקרן הקיימת לישראל, ההסתדרות הציונית והתנועות המיישבות{{הערה|שם=bir|1=ביר, א. (1981), '''ההתיישבות''', ירושלים: דפוס אלי, עמ' 24-6}}.