קורבן (יהדות) – הבדלי גרסאות

על פי תפיסת היהדות האל איננו בעל צרכים גשמיים, ואינו זקוק לאוכל ושתייה. המקרא בתיאורו את פעולות ה' משתמש לעתיםלעיתים גם ב"פה" כמטאפורה, אך זאת רק בהקשר של דיבור, כמו: "על כל מוצא פי ה' יחיה האדם"{{הערה|{{תנ"ך|דברים|ח|ג}}}}. לעומת זאת בקורבנות בחר הכתוב לבטא את הדרך בה ה' מקבל את הקורבן באמצעות '''חוש הריח''', שהוא ביטוי מעודן יותר. כך נאמר בקורבנו של [[נח]]{{הערה|{{תנ"ך|בראשית|ח|כא}}}}: {{ציטוטון|וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם...}}

הקורבנות הבאים מן החי נקראים "[[זבח]]ים", והקורבנות מן הצומח נקראים "[[קורבן מנחה|מנחות]]". לקורבנות מן החי קבעה התורה את בעלי החיים הביתיים: בקר וצאן, וכן עופות מצויים בארץ: [[תור (עוף)|תורים]] [[יונה|ויונים]]. הקורבנות מן הצומח באים בעיקר מן ה[[חיטה]], ולעתיםולעיתים גם מן ה[[שעורה]].

'''[[קורבן עולה|עוֹלָה]]''' – קורבן שכל בשרו '''מועלה''' על גבי המזבח, שם הוא נשרף כליל. היחיד מביא את הקורבן על פי נדבת לבו, ולעתיםולעיתים גם כחובה, כגון [[עולת ראיה]] ב[[שלוש רגלים|שלוש הרגלים]]. הציבור מביא בכל יום את [[קורבן התמיד]], עולה אחת בבוקר ועולה אחת לקראת ערב. גם קורבנות המוסף הבאים במועדים כוללים קורבנות עולה. קורבן עולה בא מבקר וצאן, מן הזכרים בלבד, וכן מן העוף.

'''[[קורבן חטאת|חַטָּאת]]''' – קורבן לכפרה על '''חטא'''. קורבן זה אינו בא על פי נדבת לבו של האדם, אלא רק בתנאים ובזמנים שבהם התורה חייבה את הבאתו. מי שעובר בשוגג על חטא חמור, כזה שהעושה אותו במזיד חייב מיתת בית דין או עונש [[כרת]] (כמו חילול [[שבת]] או [[גילוי עריות]]) – חייב להביא קורבן חטאת. כמו כן, הציבור מביא קורבן חטאת כחלק מ[[קורבן מוסף]] הבא במועדים ([[ראש חודש]], [[שלושה רגלים]], [[ראש השנה]] ו[[יום הכיפורים]]), וקורבן זה מכפר על [[טומאה וטהרה|טומאה]] שאולי התרחשה במקדש מבלי שנודע הדבר. חטאת רגילה של יחיד באה בדרך כלל משעירת עזים או מכבשה. חטאת של ציבור באה בדרך כלל משעיר זכר, ולעתיםולעיתים גם מפר{{הערה|"פר העלם דבר של ציבור".}}.<br />

'''[[קורבן שלמים|שְׁלָמִים]]''' – קורבן המבטא את ה'''שלום''' והשותפות בין כל הגורמים השותפים בו: דמו ואימוריו ניתנים על המזבח, בשרו נאכל על ידי בעליו בתוך תחומי ירושלים, וחלקים מבשרו – [[חזה ושוק]] – ניתנים לכהנים. בדרך כלל זהו קורבן נדבה שבאה ביוזמתו של בעליו, ולעתיםולעיתים חובה להביאו, בשלוש הרגלים. ב[[חגי ישראל ומועדיו|חג]] ה[[שבועות]] גם הציבור מביא שלמים, והם נקראים [[קורבן שלמים#שלמי ציבור|שלמי ציבור]]". קורבן שלמים בא מבקר וצאן, זכרים ונקבות.

'''קורבן ציבור''' – קורבן המובא על ידי הציבור כולו, כלומר, שהוא נרכש מכסף שנאסף מכלל הציבור. מדי שנה בשנה נתנו עם ישראל [[מחצית השקל]] לבית המקדש, ובכסף זה נקנו קורבנות הציבור. לרוב קורבנות הציבור יש זמן קבוע: קורבן התמיד המובא פעמיים ביום, ומוספי המועדים (שבת, ראש חודש, ראש השנה, יום הכיפורים, ושלוש הרגלים). לעתיםלעיתים מביא הציבור גם קורבן לכפרה על חטא שנעשה על ידי הכלל ("פר העלם דבר של ציבור"), או לנדבה ציבורית, הנקראת [[קיץ המזבח]].

'''קורבן חובה''' הוא קורבן שהתורה חייבה את האדם הפרטי או את הציבור להביאו. לגבי האדם הפרטי, מדובר בעיקר על קורבנות מסוימים ב[[שלוש רגלים|שלוש הרגלים]], או עקב אירוע חריג בחיי היום יום (חטא חמור המחייב כפרה, או [[טומאה וטהרה#דרכי היטהרות|היטהרות מטומאה]] חריגה). לגבי הציבור, מדובר בעיקר על [[קורבן התמיד]] ומוספי המועדים, ולעתיםולעיתים גם לכפרה על חטא חמור שנעשה על ידי רוב הציבור ("פר העלם דבר של ציבור").

# '''עור''' – לעתיםלעיתים ניתן לכהנים (ב"קדשי קדשים"), ולעתיםולעיתים לבעלים (ב"קדשים קלים"). ב[[ירושלים]] היה נוהג, שהמתארחים בעיר משאירים את עורות קורבנותיהם למארחים, במקום תשלום על שהייתם.

כשם שהקורבן עצמו טעון בדיקה קפדנית כדי לוודא את כשרותו, כך גם תהליך ההקרבה נעשה באופן מדוקדק, ולעתיםולעיתים סטייה קלה ממנו, אפילו בגלל מחשבה לא נכונה של הכהן המבצע את העבודה, עלולה לפוסלו. נמנה כמה גורמים עיקריים לכך שקורבן עשוי להיפסל במהלך ההקרבה.

'''מחשבות פוסלות''' – לעתיםלעיתים די במחשבה לא נכונה של האדם המבצע את תהליך ההקרבה כדי לפסול את הקורבן{{ביאור|1=יש אומרים שרק דיבור פוסל, ולא מחשבה בלבד ([[רש"י]] על {{בבלי|ללא=שם|זבחים|מא|ב}}, ד"ה כגון).}}. שלוש מחשבות פוסלות את הקורבן: האחת – מחשבת [[פיגול]], לאכול מן הקורבן או להקריב ממנו לאחר הזמן המיועד לכך. השנייה – מחשבת "חוץ למקומו", לאכול או להקריב מחוץ לגבולות המקום המיועד לכך. השלישית – מחשבה "שלא לשמה", כלומר, הקרבת הקורבן לשם קורבן אחר (למשל: קורבן חטאת שהכהן חושב בשעת הקרבתו לשם קורבן שלמים), או לשם כפרה על אדם שאינו בעל הקורבן. מחשבה זו פוסלת רק בשני קורבנות: חטאת ופסח, בהם הקפידה התורה במיוחד על כך שהקורבן ייעשה לשם יעודו המקורי. בשאר הקורבנות, המחשבה לעשות את הקורבן לשם קורבן אחר או אדם אחר איננה פוסלת את הקורבן, ויש להמשיך את הקרבתו כסדרה, אבל בעליו לא יצאו ידי חובה, ועליהם להביא קורבן חדש במקומו{{ביאור|1=בערך פיגול מפורטים סוגי המחשבה הפוסלים את הקורבן}}.

במקרא מצינו לעתיםלעיתים הבאת קורבן השלובה בתפילה, כמו תפילת [[שלמה המלך]] וקורבנותיו ביום [[חנוכת בית|חנוכת]] [[בית המקדש הראשון]]{{הערה|{{תנ"ך|מלכים א|ח}}}}, ותפילת שמואל הנביא לניצחון במלחמה בד בבד עם העלאת קורבנו{{הערה|{{תנ"ך|שמואל א|ז|ח|ט}}}}.