סמוראי – הבדלי גרסאות

'''סמוּראי''' (ב[[יפנית]]: 侍 או לעתיםלעיתים: samurai ,士) הוא מונח מקובל לתיאור של בן מעמד ה[[אצולה]] ה[[לוחם|לוחמת]] ב[[יפן]] בתקופה הטרום-תעשייתית. מקור השם הוא בפועל "סבוראו", שמשמעו "לשרת".

העידן מתחילת תקופת קמאקורה ועד תחילת [[מלחמת אונין]] מכונה לעתיםלעיתים תור הזהב של הסמוראים - תקופה אשר במהלכה הסמוראים, עוד מועטים יחסית במספריהם, הצליחו לשמור על אורח חיים ברמה גבוהה. אך עם הזמן גדל הלחץ בתוך המשטר, ועם נפילת הממשל בקמאקורה ותחילת [[תקופת מורומאצ'י]] העביר השוגון החדש, [[אשיקאגה טקאוג'י]], את הבאקופו ל[[קיוטו]], דבר שהוביל לניוון הממשל ולהחלשות השלטון המרכזי. משפחות שונות בקיוטו ובמחוזות השתמשו בחולשת השלטון כדי לפתוח במלחמות אחת כנגד השנייה. המצב הידרדר בסופו של דבר למלחמת אזרחים בת יותר ממאה שנים. בתקופה זו, [[תקופת סנגוקו]], היטשטשו גבולות מעמד הסמוראים, ואדם הנולד למעמד אחר היה יכול להוכיח את עצמו בלחימה ולהפוך לסמוראי בפועל. יותר מכך, בתקופה זו כמעט כל גבר יפני, אפילו איכר פשוט, השתייך לצבאו של אחד המושלים. גם חוקי הבושידו היו רלוונטיים פחות בלחימת הסמוראים על אדמות והשפעה: כך, חוֹג'וֹ סוֹאוּן, חייל פשוט אשר הפך בכוחות עצמו ל[[דאימיו]], השתלט על אחד המחוזות לאחר שסידר את רצח מושל המחוז במהלך ציד.

ב[[תקופת אדו|תקופת טוקוגאווה]], החוקים חילקו את החברה לארבעה מעמדות: הסמוראים, האיכרים, בעלי המלאכה והסוחרים. גם הניידות בתוך מעמד הסמוראים עצמו הייתה מוגבלת יחסית. זו הייתה תקופה של בידוד כמעט מוחלט של יפן ושל יציבות פנימית יחסית, והסמוראים מהשכבות העליונות של המעמד הפכו לחצרנים ופקידי שלטון. הסמוראים הפשוטים יותר, אשר שימשו בעיקר לדיכוי המרידות של האיכרים, נאלצו לעתיםלעיתים קרובות לעזוב את בעליהם במקרה של קיצוצי צבאות, והפכו ל[[רונין]].

הסמוראי היה אמור לשאת לאשה בת מעמדו או בעלת מעמד גבוה יותר. בעוד שכלל זה היה עבור סמוראים בכירים, לסמוראים הזוטרים הותר לשאת גם נשים פשוטות. הכלה הביאה איתה נדוניה, אשר שימשה להתחלת חיים חדשים: לעתיםלעיתים, סמוראי שהיה חייב כסף לסוחר עשיר התחתן עם בתו כדי למחוק את חובותיו. הסוחרים, מצידם, השתמשו בנישואים כאלה כדי לקדם את מעמדם בחברה.

כבר בגיל חמש קיבל ילד של סמוראי חיקוי של חרב אותה היה נושא על החגורה. בעת טקס הבגרות, ביחד עם קבלת השם שלו, הנער היה מקבל את הנשק האמיתי: צמד של קטאנה ו[[וקיזאשי]], המכונה ביפנית [[דאישו]] (大小, מילולית "גדול וקטן"). הוקיזאישי היה נשקו הפרטי של הסמוראי, אותו אף פעם לא הורידו מהחגורה. אפילו כשהסמוראי התבקש להוריד את הנשק שלו בכניסה לבית, הוא היה רשאי להשאיר את הוקיזאשי על החגורה. לעתיםלעיתים במקום וקיזאשי הדאישו היה כולל [[טאנטו]], פגיון קצר. הוקיזאשי או הטאנטו שימשו לביצוע [[ספוקו]].

בנוסף לנשק המסורתי שהיה נחוץ לסמוראים בשדה הקרב, הסמוראים השתמשו בכלי נשק לא קטלניים, וגם בחפצים שונים שלא נועדו ללחימה. [[מיאמוטו מוסאשי]] טען כי הלוחם צריך לנצח בקרב עם כל נשק, וניצח את הקרב המפורסם ביותר שלו בעזרת [[בוקן]], מקל עץ דמוי חרב, אותו הכין מ[[משוט]] בדרכו לדו-קרב. השימוש בנשק לא קטלני הפך לנפוץ במיוחד בתקופת אדו, כאשר לא היו מלחמות חיצוניות או פנימיות, התפשטה התפיסה של סמוראי כלוחם המעניק חיים במקום לקחת אותם, והסמוראי שאף להביס את יריבו מבלי להרוג אותו. בנוסף, הסכסוכים בין הסמוראים פרצו לעתיםלעיתים בתוך הבית, כאשר הסמוראים היו משאירים את חרבם בחוץ. לכן הסמוראים השתמשו בחפצים תמימים לחלוטין שנשאו איתם לכל מקום, והפכו אותם לנשק. לדוגמה, הסמוראים היו מחליפים את ה[[מניפה]], פריט מסורתי שכל סמוראי היה נושא מאחורי החגורה, במניפה עם שלד מתכתי, או בגוש מתכתי המעוצב להיראות כמו מניפה סגורה. לשם לחימה עם נשק כזה פותחה אף אמנות לחימה מיוחדת, טסן-ג'וטסו. מבין הכלים האחרים שהסמוראים נהגו להשתמש בהם להגנה ולהתקפה היה [[ג'יטה]], (מקל עם וו שנועד לתפוס את נשק היריב), מנריקיגוסרי (שרשרת עם משקולות), וידוע אף על שימוש ב[[חליל]] במבוק ארוך בתור נשק.{{הערה|1=מאמר אודות כלי נשק הגנתיים של הסמוראי: [http://www.e-budokai.com/articles/weapons.htm]}} הנשים ממשפחות סמוראים התאמנו בשימוש בסיכות באורך כ-15 סנטימטר, אשר שימשו לסידור שיער אך במקרה הצורך היה ניתן להרוג איתן את מי שסיכן את חייה או את כבודה של האישה.