קינמונום – הבדלי גרסאות

* "קינמון אינדונזי" (''Cinnamomum Burmanni'') - מקורו ב[[אינדונזיה]].

 

 

תבלין המיוצר משלושת מיני הקינמון הסיני מכיל [[קומרין]], חומר מסוכן לצריכה בכמויות גדולות ובאופן ממושך. מבין שלושת המינים, קינמון אינדונזי מכיל את כמות הקומרין הגבוהה ביותר. כמות הקומרין שעשויה להמצא בכפית של קינמון אינדונזי עשויה לחרוג באופן משמעותי מכמות הקומרין המותרת לצריכה יומית לפי הרשות לבטיחות המזון האירופאית EFSA (כמות העומדת על 0.1 מ"ג לק"ג משקל גוף). בקינמון ציילוני כמות הקומרין נמוכה יותר באופן משמעותי ויכולה לנוע בין פי 23 ועד פי 1,328 פחות קומרין מאשר בקינמון האינדונזי{{הערה|[http://www.fitlife.co.il/archives/6170 קינמון ציילוני, הקינמון האמיתי שלא מכיל כמעט את החומר הרעיל קומרין]}}.

 

== היסטוריה ==

 

לפני ייסודה של [[קהיר]], העיר [[אלכסנדריה]] הייתה נמל המעבר הים תיכוני לקינמון. האירופאים שהכירו את הספרים הלטיניים, המצטטים את דברי הרודוטוס, ידעו שהקינמון מגיע מן [[הים האדום]] לנמלי מצרים, אך לא ידעו בבירור האם הוא מגיע מ[[אתיופיה]] או לא. כאשר ההיסטוריון ה[[צרפתי]] [[ז'אן דה ז'ואנוויל]] התלווה ל[[מסע הצלב השביעי]] של [[מלך צרפת]] [[לואי התשיעי]] בשנת [[1248]], הוא דיווח על כך שסופר לו - ובכך הוא האמין - שהקינמון מועלה ברשתות הדייג במקורות ה[[נילוס]] בקצה העולם. ב[[ימי הביניים]] מקור הקינמון היווה חידה סתומה עבור [[העולם המערבי]]. [[מרקו פולו]] נמנע מלהביע דעה החלטית בעניין זה. הרודוטוס וסופרים אחרים ציינו על [[חצי האי ערב]] כעל ארץ מוצא הקינמון: [[ציפורי הקינמון]] הענקיות היו אוספות את ענפי הקינמון בארץ עלומה, שם צמחו עצי הקינמון, והיו בונות את קניהן; ה[[ערבים]] הועסקו בהשגת הענפים. הסיפור על הקינמון התגלגל בתקופה מאוחרת יותר, בשנת [[1310]], ל[[ביזנטיון]], למרות שכבר במאה הראשונה לספירת הנוצרים נטען על ידי [[פליניוס הזקן]], שאגדה זו הומצאה על ידי הסוחרים כדי להעלות את מחירו של הקינמון. האזכור הראשון על גידול עצי הקינמון ב[[סרי לנקה]] מופיע בספרו של [[זכארייה אלקזוויני|זכריא אלקזוויני]] "את'אר אל בלאד ואח'באר אל עבאד" בשנת [[1270]] בקירוב. בהמשך הוא הובא בקצרה על ידי המיסיונר הצרפתי [[ז'ן ממונטקורבינו]] במכתבו משנת [[1292]] בקירוב.