קלוד לוי-שטראוס – הבדלי גרסאות

ב-[[1962]] פרסם את "החשיבה הפראית" (Pensée Sauvage), ספר שרבים מחשיבים כחיבורו החשוב ביותר. חציו הראשון מפתח את התאוריה של לוי-שטראוס על [[תרבות]] ומחשבה, בעוד שהחלק השני מרחיב את התאוריה הזו לתאוריה של היסטוריה ושינוי חברתי. החלק הזה של הספר הכניס את לוי-שטראוס לוויכוח ער עם [[ז'אן פול סארטר]] על טבע ה[[בחירה חופשית|בחירה החופשית]]. מצד אחד, הפילוסופיה ה[[אקזיסטנציאליזם|אקזיסטנציאליסטית]] של סארטר חייבה אותו לעמדה שבני אדם חופשיים לפעול כפי שהם חפצים. מצד שני, סארטר היה גם [[שמאל וימין בפוליטיקה|שמאלן]] שהיה מחויב לרעיון שבני אדם מאולצים על ידי [[אידאולוגיה|אידאולוגיות]] שבעלי העוצמה כופים עליהם. לוי–שטראוס הציג את הגישה הסטרוקטיאליסטית שלו לפעולה אישית כניגוד לסארטר. הדים של הוויכוח הזה בין סטרוקטיאליזם לאקזיסטנציאליזם עתידים היו לספק השראה לעבודתם של מחברים צעירים כמו [[פייר בורדייה]].

 

 

בשנת [[1963]] הוא הזמין את [[ז'ורז' דוורה]], אנטרופולוג ידוע ממוצא יהודי-הונגרי ללמד ב[[בית הספר הגבוה למדעי החברה בפריז]].

"ניתוח מדעי צריך להיות אמיתי, מפשט, ומסביר", הוא אומר (ב"אנתרופולוגיה סטרוקטורלית"). ניתוח פונמי מגלה תכונות אמיתיות, מבחינת זה שדוברי ה[[שפה]] יכולים להכיר ולהגיב עליהם. כמו כן, הפנום הוא הפשטה מהשפה; הוא לא רק קול, אלא קטגוריה של קול המוגדרת על ידי חוקים המיוחדים לשפה.

 

 

הצליחו להגיע לכמה דגמים חלקיים. היה קשר הופכי בין היחס שבין האם והאב, ליחס שבין האב והבן; לדוגמה, אם לאם היה מעמד חברתי שליט ויחסה לאב היה פורמלי, אז לאב בדרך כלל היה קשר קרוב עם בנו. אך העדויות על תבניות אלה לא היו מוחלטות וממצות.