פתיחת התפריט הראשי

שינויים

מ
בוט החלפות: אידיאל, לעיתים
גם אם נתחשב בעדויות ארכאולוגיות, המקורות אודות כיבוש ירושלים בידי דוד המלך הם מעטים מאוד. לכן, אנו נאלצים להסתמך על תיאור המאורע בתנ"ך, בלא שתהא בידינו היכולת לאמת זאת באופן מדעי.
 
על פי המסופר במקרא, הכיבוש החלקי של ארץ כנען על ידי [[שבטי ישראל]] הותיר את ירושלים בידי ה[[יבוסים]], ועם הכתרת [[דוד המלך|דוד]] למלך (בחברון) הוא החליט לכבוש את העיר ולהפכה לעיר בירתו. הסיבות להחלטה אינן ברורות לחלוטין: כשבוחנים את הנתונים הגאוגרפיים והפיזיים של ירושלים מסתבר שאינם אידאלייםאידיאליים לעיר בירה, מהיותה רחוקה ממוקדי הכוח ומדרכים ראשיות. ההנחה היא שההחלטה הייתה פוליטית, "עיר יבוס" שכנה על כתף הר בין שבט יהודה בדרום - לשבט בנימין בצפון, במובלעת שלא נכבשה מעולם, מה שהופך אותה ל"נייטרלית", עיר שאינה מזוהה עם אף אחד משבטי ישראל. לפי המסורת זהו המקום בו עמד אברהם אבינו להקריב את יצחק בנו, מקום העקדה, ולכן הבחירה במקום היא "אלוהית". ספר [[דברי הימים]] א, יא ד-ט מתאר את כיבוש ירושלים על ידי [[דוד המלך]]:{{הערה|לסקירה אקדמית על הנושא, ראו את מאמרו של [[עמיחי מזר]], "ירושלים וסביבתה בתקופת ההתנחלות", מנוודות למלוכה, 1990. (עמודים 131-154)}}
 
{{ציטוטון|וַיֵּלֶךְ דָּוִיד וְכָל-יִשְׂרָאֵל יְרוּשָׁלִַם, הִיא יְבוּס; וְשָׁם, הַיְבוּסִי, יֹשְׁבֵי, הָאָרֶץ. וַיֹּאמְרוּ יֹשְׁבֵי יְבוּס, לְדָוִיד, לֹא תָבוֹא, הֵנָּה; וַיִּלְכֹּד דָּוִיד אֶת-מְצֻדַת צִיּוֹן, הִיא עִיר דָּוִיד. וַיֹּאמֶר דָּוִיד--כָּל-מַכֵּה יְבוּסִי בָּרִאשׁוֹנָה, יִהְיֶה לְרֹאשׁ וּלְשָׂר; וַיַּעַל בָּרִאשׁוֹנָה יוֹאָב בֶּן-צְרוּיָה, וַיְהִי לְרֹאשׁ. וַיֵּשֶׁב דָּוִיד, בַּמְצָד; עַל-כֵּן קָרְאוּ-לוֹ, עִיר דָּוִיד. ח וַיִּבֶן הָעִיר מִסָּבִיב, מִן-הַמִּלּוֹא וְעַד-הַסָּבִיב; וְיוֹאָב, יְחַיֶּה אֶת-שְׁאָר הָעִיר. וַיֵּלֶךְ דָּוִיד, הָלוֹךְ וְגָדוֹל; וַיהוָה צְבָאוֹת, עִמּו.}}
{{ערך מורחב|ירושלים בתקופה הממלוכית}}
 
[[ירושלים]] הייתה תחת '''שלטון הממלוכים''' החל משנת [[1260]] ועד שנת [[1516]]. תקופה זו בתולדות העיר חופפת את שנות שלטונם של ה[[התקופה הממלוכית בארץ ישראל|ממלוכים בארץ ישראל]]. ירושלים הממלוכית הייתה עיר שולית מבחינה אסטרטגית, מדינית וכלכלית, ועם זאת בעלת חשיבות [[דת]]ית גבוהה, הן עבור השלטון הממלוכי ה[[אסלאם|מוסלמי]] והן עבור ה[[יהודים]] וה[[נצרות|נוצרים]]. לתפיסה זו של ירושלים כעיר קדושה אך זניחה מבחינה אסטרטגית היו מספר השלכות. אמנם ירושלים נשלטה, ככל עיר ממלוכית, על ידי [[מושל צבאי]] חילוני (נאיב), אך היה זה קצין בדרגה נמוכה. האיש החשוב בירושלים לאורך כל התקופה היה "הממונה על ההקדשים", איש דת, המכונה לעתיםלעיתים בספרות בכינוי "המשגיח". רוב הנושאים במשרה זו פירשו אותה כפשוטה ובמובנה הצר, כלומר דאגו לבנייה ולשיפוץ של מבני דת בהר הבית ובסביבתו, ודאגו לרווחת אנשי הדת ותלמידי ה[[מדרסה|מדרסות]]. כל הכרוך בפיתוח לא-דתי של העיר נזנח בדרך כלל. במשך כל התקופה נותרה ירושלים עיר פרוזה (ללא חומות). בתחילה נומק הדבר בפחד מפני השתלטות [[צלבנים|צלבנית]] חוזרת תוך לכידת העיר והתבצרות בה. בהמשך נבע הדבר מחדלון השליטים החילונים, מחוסר בתקציב (ששימש רובו ככולו לפעילות דתית), ומרצון למצב את מעמד העיר כעיר קודש בלא סממנים של צבא.
 
על פי החוק הממלוכי לא יכול היה בעל תפקיד להוריש רכוש לצאצאיו, היות שהרכוש נחשב כחלק מן המשרה. על כן, הדרך היחידה של בעל תפקיד ממלוכי לדאוג לצאצאיו הייתה באמצעות הקדשת רכושו להקדש ([[וקף]], وقف) תוך מינוי בנו למנהל נכסי ההקדש, כך שיזכה ל[[שכר]] ממנו. מבני דת ושירותי דת רבים בירושלים הוקמו בזכות הקדשים אלה. המקום המרכזי מבחינת חשיבותו ופיתוחו היה [[הר הבית]] וסביבותיו, ושם הוקמו מרבית המבנים המוקדשים. מוסדות ההקדש ואנשי הדת היו פטורים מתשלום [[מס]]ים, ובעיקרו של עול המסים נשאו הקהילות הנוצריות והיהודים. במצב זה, שבו מיעוט של משלמי מסים נשא בנטל, הייתה קופת העיר לרוב במצב מדולדל ביותר, שלא איפשר תחזוקה שוטפת ופיתוח עירוני. פיתוח פרויקטים לא דתיים, כמו אספקת ה[[מים]] בימי הסולטאן [[ממלוכים#הסולטאנים העיקריים|קאיתבאי]], התבצע, בדרך כלל, על בסיס תקציבים מן השלטון המרכזי ב[[קהיר]].