האינפלציה בישראל – הבדלי גרסאות

בסוף שנות ה-90 ירדה האינפלציה לשיעור של פחות מ-10%, ובשנת 2000 נרשם שיעור קרוב ל-0%. גם בשנים שלאחר מכן הייתה האינפלציה נמוכה, ואפילו שלילית. ירידה זו נבעה ממדיניות מוניטרית מחמירה של בנק ישראל, שכללה בעיקר ריבית גבוהה על הלוואות. בנוסף נעשו שינויים במבנה המשק. רוב הגורמים הכלכליים המרכזיים בשוק בתחילת שנות השמונים, לבד מהבנקים, נעלמו או נדחקו לשולי הפעילות במשק הישראלי.

 

 

נכון לשנת 2017, מפעיל בנק ישראל [[מדיניות מוניטרית]] המכוונת ליעד אינפלציה של בין 1% ל-3%. הכלי המרכזי בו הוא מנסה להשיג מטרה זו הוא שינוי [[ריבית בנק ישראל]]{{הערה|[http://www.boi.org.il/he/MonetaryPolicy/MonetaryPolicyFramework/Pages/Default.aspx ניהול המדיניות המוניטרית], באתר [[בנק ישראל]]}}, המגדירה את הריבית [[מק"מ|למלווים ממשלתיים קצרי מועד]], וממנה נגזרות ריביות על הלוואות רבות נוספות במשק. קיימת ביקורת רבה על גישה פשטנית זו, ומבקרים רבים טענו שהסתמכות בנק ישראל על אמצעי בודד לשליטה על האינפלציה במדינה אינה מעשית{{הערה|[http://www.calcalist.co.il/markets/articles/0,7340,L-3632042,00.html דיוויד בלום, אסטרטג המטבעות הראשי של בנק HSBC, על שינויי הריבית], 26 במאי 2014, [[כלכליסט]]}}. (מה גם שיש לה השפעות מזיקות רבות נוספות, כדוגמת הגדלת האשראי הנלקח על ידי הציבור, היוצרת בין השאר עלייה במחירי הדיור) יש שאף טוענים שמטרותיו של בנק ישראל בשינוי הריבית כלל אינן קשורות לשיעור האינפלציה, ונועדו להשיג מטרות כלכליות אחרות, שאינן נאמרות במפורש{{הערה|{{TheMarker|איתן אבריאל|איתן אבריאל על ה"מריחה" של בנק ישראל|1.2125482}}}}.