המרכז ללימודים אסטרטגיים ובין-לאומיים – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
תגיות: עריכה ממכשיר נייד עריכה מיישום נייד |
←הנהלה וצוות: המשך תרגום תגיות: עריכה ממכשיר נייד עריכה דרך האתר הנייד |
||
שורה 31:
המרכז הרחיב את השפעתו על ניתוח ה[[מדיניות ציבורית|מדיניות הציבורית]] בהנהגתו של ג'ון האמר. [[משרד ההגנה]], במסגרת חוק ההסמכה של רשות הביטחון לשנת 2012, הזמין את המרכז ללימודים אסטרטגיים ובינלאומיים לערוך הערכה עצמאית של התערבותה של ארה"ב באזור [[אסיה-פסיפיק]]. כמו כן, בחודש [[מאי]] [[2009]], הודה [[נשיא ארצות הברית|הנשיא]] [[ברק אובמה]] על עזרתו של המרכז בפיתוח מדיניות הממשל בנוגע ל[[לוחמת סייבר]]. המרכז השפיע רבות גם על יצירת [[מדיניות החוץ]] של [[הבית הלבן]]. ראש ה-[[CIA]], [[ג'ון ברנן]] התבטא ש"בתוך הקהילה המודיעינית, ידוע המרכז ללימודים אסטרטגיים ובינלאומיים כבעל רעיונות חדשניים לחיזוק הביטחון הלאומי שלנו".
=== שנות השישים ===
המרכז נוסד בשנת 1962 על ידי אדמירל [[ארלי ברק]] והשגריר דוד מנקר אבשייר, כחלק מ[[אוניברסיטת ג'ורג'טאון]]. היא נפתחה רשמית ב-[[4 בספטמבר]], זמן קצר לפני [[משבר הטילים בקובה]]. המשרד המקורי היה ממוקם במרחק של בלוק אחד מן הקמפוס של ג'ורג'טאון בבית לבנים קטן ברחוב 1316. חבר הצוות המקצועי הראשון היה [[ריצ'רד אלן]], ששירת מאוחר יותר בממשל [[רולנד רייגן|רייגן]].
בכנס שנערך ב[[ינואר]] [[1963]], קבע המרכז את תכניתו לסדר היום האינטלקטואלי שלה. בכנס הופיע ספר של אסטרטגיות פוליטיות, צבאיות וכלכליות באורך של יותר מאלף עמודים. הספר קבע מסגרת לדון בביטחון הלאומי והגדרת תחומי הסכמה וחילוקי דעות במדיניות החוץ של וושינגטון במהלך [[המלחמה הקרה]]. הספר התווכח על תפיסה אסטרטגית בענייני העולם והגדיר גם [[אסכולה]] של חקר היחסים הבינלאומיים באותה תקופה. צוות החשיבה של אסכולה זו עשו את דרכם לפסגות המדיניות של ארה"ב, בייחוד בימי הממשל של ניקסון, פורד ורייגן.
=== 1970-1989 ===
עד אמצע שנות ה-70 המאוחרות, חוקרים רבים שעבדו במרכז מצאו את דרכם לתפקידים בכירים בממשלה ב[[מחלקת המדינה של ארצות הברית|מחלקת המדינה]] או במשרד ההגנה. כש[[הנרי קיסינג'ר]] פרש מתפקידו כשר החוץ האמריקני ב-1977, [[אוניברסיטת הרווארד]] סירבה להציע לו פרופסורה. הוא העדיף ללמד במשרה חלקית בבית הספר של אדמונד ג'ורג'טאון בבית-הספר לשירותי חוץ, ולהפוך את המרכז ללימודים אסטרטגיים ובינלאומיים לבסיס לפעילותו בוושינגטון, על פני הצעות ללמד ב[[אוניברסיטת ייל|ייל]], פן, [[אוניברסיטת קולומביה|קולומביה]] ו[[אוניברסיטת אוקספורד|אוקספורד]]. החלטתו של קיסינג'ר להיות מזוהה עם המוסד בוושינגטון משכה לכיוון המרכז תשומת לב ציבורית רבה יותר מאשר כמעט כל אירוע ב-15 השנים האחרונות.
בעקבות מעורבותו של קיסינג'ר, פקידים בכירים אחרים הגיעו למרכז לפחות למשרה חלקית, לדוגמה [[ג'יימס ר' שלזינגר]], [[ביל ברוק]], [[אדמירל]] [[ויליאם קרואו]] ו [[הרולד בראון]]. כאשר הצטרף [[זביגנייב בז'ז'ינסקי]] למרכז ב-1981, לאחר תום כהונתו של [[ג'ימי קרטר|קרטר]], עסק בנושאים הקשורים ל[[ברית המועצות]] ו[[כלכלת פולין]]. ההסדרים של פקידי ממשלה בכירים אלו אפשרו להם לכתוב, להרצות ולהתייעץ עם חברות תקשורת ועסקים, והם אופייניים לאופן שבו המרכז יכול לשלב קובעי מדיניות ברמה גבוהה כאשר הם עוזבים את הממשלה. בשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים, הרחיב המרכז את מספר הצוות ואת הפעילות בוושינגטון.
| |||