גירוש פעילי החמאס ללבנון – הבדלי גרסאות

לאחר שנמצאה גופת טולדנו והובהר שהוא נרצח מיד עם חטיפתו, עצרה ישראל במבצע רחב היקף כ-1,200 פעילי חמאס וג'יהאד אסלאמי, ובמקביל בדק ראש הממשלה [[יצחק רבין]] עם שר המשפטים [[דוד ליבאי]] ועם [[היועץ המשפטי לממשלה]], [[יוסף חריש]], אפשרות של גירוש המוני ללבנון. שניהם תמכו משפטית ברעיון,{{הערה|1=מאוחר יותר, לאחר שהתייעץ עם ביניש, שינה ליבאי את עמדתו והפך למתנגד נחרץ לגירוש. לבסוף נמנע בהצבעה, לדבריו בשל תמיכת היועמ"ש}} אך [[פרקליט המדינה|פרקליטת המדינה]] [[דורית ביניש]] ומנהלת מחלקת הבג"צים בפרקליטות, [[נילי ארד]], התנגדו לו בתוקף וניסו לשכנע את המעורבים לחזור בהם, כיוון שלטענתן הגירוש לא היה חוקי ולא יכול היה לעמוד במבחן בג"ץ. חרף עמדתן זו, בבוקר [[16 בדצמבר]] החליטה הממשלה לגרש ללבנון באופן מיידי 415 פעילי חמאס וג'יהאד, ללא הודעה מוקדמת ותוך שלילת זכות הטיעון המוקדם. בנוסף, על פי הדו"ח של ארגון [[בצלם]], לא נאמר לפעילי החמאס להיכן הם נלקחים, ולמשפחותיהם לא נמסרה כל הודעה גם לאחר מעשה {{הערה|[http://www.btselem.org/hebrew/deportation/1992_mass_deportation.asp]}}. שרי [[מרצ]] בממשלה תמכו בגירוש וזכו על כך לביקורת רבה מצד הפעילים במפלגתם. בעקבות זאת, אמרו כי חשבו שמדובר בגירוש של עשרות ולא מאות. לאור זאת תבעה מרצ מהממשלה כמחווה את ביטול חוק איסור המפגשים עם אנשי אש"ף, והדבר נעשה ב[[ינואר]] [[1993]].

במגורשים נמנו [[מחמוד א-זהאר]], [[עבד אלעזיז רנטיסי]], [[אסמאעיל הנייה]], [[סעיד סיאם]], עבדאללה א-זאכ {{הערה|[http://english.aad-online.org/hebrew/12/2/8/a5.htm]}}, עז א-דין שייח' ח'ליל{{הערה|{{nrg|אמיר בוחבוט וג'קי חוגי|מקורות ביטחוניים: ישראל אחראית לחיסול|788/187|26 בספטמבר 2004|1|}}}}, [[עבדאללה קוואסמה]], [[עזיז דוויק]], יוסוף סראגזי ונאיף רג'וב.