פתיחת התפריט הראשי

שינויים

הוסרו 3 בתים ,  לפני שנה
מ
תיקון קישור לפירושונים
השם העברי המודרני "תלת-חתרית", כמו השם האנגלי המודרני trireme, אינו מבחין בין "טריארס" יוונית ל"טרירמיס" רומית, אף שהיו הבדלים ביניהן. המבקשים לדייק משתמשים בשמות הלועזיים בלבושם העברי: "טריארה" ו-"טרירמה".{{הערה|1=בערך הנוכחי לא נעשתה הבחנה זו, בעקבות השימוש המקובל באנגלית המכנה כל תלת-חתרית '''טרירמה''', ללא הבחנה בין התקופות.}} את המונח "חתרית" חידש ההיסטוריון הימי מאיר שָׂשׂ.
 
==תלת-חתרית וספינות מלחמה אחרות==
תלת-חתריות קדומות, מן התקופה ה[[יוון הקלאסית|קלאסית]], התפתחו מ'''[[אוניית חמישים]]''', סוג של גליאות שנקראו ביוונית '''פנטקונטורוס''' (pentekontoros), באנגלית פנטקונטר (penteconter). הייתה זו ספינת מלחמה חד-טורית, כלומר בעלת שורת משוטים אחת ובה 25 חותרים בכל צד. [[דו-טורית]] (διήρης ביוונית), שהייתה ספינת מלחמה בעלת שני טורי משוטים אחד מעל השני, נחשבת גם היא לסוג של גליאה שממנה התפתחה התלת-חתרית.
 
בתלת-חתריות סודרו החותרים כך שניתן היה להציב שלוש שורות של משוטים בכל צד, אחת מעל השנייה, עם חותר אחד למשוט. כדי למנוע מצב שבו החותרים בשורה העליונה מפריעים לחותרים שמתחתיהם, הושבו החותרים העליונים על מעין מרפסת הנקראת "[[מלברית]]", שבלטה החוצה מעל ה[[לזבזת]], החלק העליון של שולי הסירה. תלת-חתריות קדומות היו ספינות המלחמה הדומיננטיות בים התיכון מהמאה ה-5 לפנה"ס עד המאה ה-4 לפנה"ס.{{הערה|1=[[:en:Trireme|הערך בוויקיפדיה האנגלית]] מציין את [[המאה ה-7 לפנה"ס]] כתחילת התקופה שבה היו התלת-חתריות דומיננטיות, אך [[קרב אלאליה]], שבו נזכר לראשונה השימוש בניגוח, נערך בין אוניות חמישים בשלהי המאה ה-6 לפנה"ס.}} תלת-חתריות פיניקיות ויווניות החזיקו במעמד זה עד להופעת ה[[חמש-חתרית|חמש-חתריות]].
 
בצי הרומי היו הספינות העיקריות מעין תלת-חתריות קלות, שתפסו את מקומן של אוניות הצי הקדומות יותר, אוניות שנקראו '''[[ליבורנה|ליבורניות]]'''. כמו הטריארות הקדומות יותר, גם הן היו ספינות מלחמה קלות, אך עם 150 חותרים בכל צד במקום 170, מוגנות מעט פחות, נושאות הרבה יותר חיילי צי על סיפונן ומותאמות פחות לניגוח. מכאן התפתח ב[[ימי הביניים]] דגם שנקרא [[דרומון]].
 
==תולדות התלת-חתרית==
לא ברור מתי החל השימוש בתלת-חתרית, לא רק בגלל האזכורים החלקיים והפזורים שלה בכתבים היווניים העתיקים, כמו אצל [[הרודוטוס]] ו[[תוקידידס]], אלא גם בגלל תהליך התפתחותה שעדיין אינו מובן במלואו.
 
===מוצאה===
מוצאה המדויק של התלת-חתרית אינו ידוע בוודאות, מאחר שהעדויות העומדות לרשותנו הן מקורות כתובים וציורים על שברי חרסים ותבליטים שקל לטעות בפירושם. ציורי ספינות דו-טוריות, עם ובלי מלברית, נפוצים בעיטורי כלי חרס מ[[המאה ה-8 לפנה"ס]], אך רק בסופה של מאה זו ישנה התייחסות ראשונה בכתובים לספינות בעלות שלושה טורי משוטים.
 
[[תוקידידס]] מספר כי טריארות הוכנסו לשימוש ביוון על ידי ה[[קורינתוס (עיר)|קורינתים]] באמצע המאה ה-7 לפנה"ס{{הערה|Philip Sabin, Hans Van Wees, Michael Whitby (editors), The Cambridge history of greek and roman warfare vol I, Cambridge university press, 2008, p 124}} וכי אמינוקלס הקורינתי בנה ארבע אוניות שכאלה עבור אנשי [[סאמוס]].{{הערה|1=תוקידידס 1.13.2-5.}} אף שסופרים מאוחרים יותר, כמו [[פליניוס הצעיר]] ו[[דיודורוס]], הבינו מדבריו כאילו הטריארה הומצאה בעיר קורינתוס, קרוב לוודאי שמוצאן של התלת-חתריות הראשונות הוא בפיניקיה.{{הערה|1=Diod. 14.42.3 .}} [[תבליט]] מן המאה ה-8 לפנה"ס, הנמצא בארמון [[סנחריב]] אשר ב[[נינווה]] בירת [[ממלכת אשור]], מנציח את ציי [[צור (לבנון)|צור]] ו[[צידון]] ומציג לדעת חוקרים אחדים ספינות מלחמה דו-טוריות ותלת-חתריות החמושות ב[[איל ניגוח|אילי ניגוח]]. [[קלמנס מאלכסנדריה]], מלומד נוצרי בן המאה ה-2 לספירה, המסתמך על חיבורים קדומים, מייחס במישרין את המצאת התלת-חתרית ל[[צידון|צידונים]].{{הערה|1=Clemens Alexandrinus, ''Stromata'', 1.16.36 .}}
 
===הפעלה ראשונה והתפתחות===
הרודוטוס{{הערה|1=ספר שני, 159.}} מציין שהמלך המצרי, [[פרעה]] [[נכו השני]] (אחד מ[[פרעוני מצרים]] בשושלת ה-26; שלט מ-[[610 לפנה"ס]] עד [[595 לפנה"ס]]) בנה תלת-חתריות במוצא ה[[נילוס]] ל[[שיט]] בים התיכון, ותלת-חתריות נוספות נבנו ב[[הים האדום|ים האדום]] לצורך הפלגה ב[[האוקיינוס ההודי|אוקיינוס ההודי]]. היסטוריונים מודרניים מטילים ספק בדברים אלה, שכן ייתכן שבמאה ה-5 לפנה"ס המושג "טריארה" שבו משתמש הרודוטוס ציין כל ספינת מלחמה, ללא קשר לסוג המדויק.{{הערה|1=Morrison, John S. (2004). AGE OF THE GALLEY: Mediterranean Oared Vessels since pre-Classical Times. Conway Maritime Press, pp. 45-46.}} ידוע כי לנכו השני היו קשרים קרובים עם יוון, ובמיוחד עם קורינתוס; ייתכן ששם למדו המצרים את תכנון התלת-חתריות, אם כי סביר יותר שלמדו את המלאכה מן הפיניקים, הקרובים יותר.
 
ידוע כי תלת-חתריות לא השתתפו בקרב ימי באופן מעשי עד לשנת 525 לפנה"ס. בשנה זו, לדברי הרודוטוס, שלח [[פוליקרטס]], שליט [[סאמוס]], 40 תלת-חתריות להשתתף בפלישה משותפת ל[[מצרים]]. עם זאת, ההנחה שפוליקרטס היה הראשון שעשה את השינוי מאוניית חמישים לדגם המתקדם יותר, התלת-חתרית, אין לה על מה לסמוך; כאמור לעיל, כבר הקורינתים בנו לסאמיים ארבע טריארות. הרודוטוס{{הערה|1=הרודוטוס, 3.39.}} מספר כי לאחר השתלטות פוליקרטס על סאמוס, היה לו צי של אלף אוניות חמישים, ולאחר מכן הוסיף לעשות חיל, וכפי הנראה בנה לו צי של טריארות על פי דוגמת הספינות שכבר היו ברשותו. תוקידידס, במקביל, מציין בבהירות שעד הפלישות ה[[ממלכת פרס|פרסיות]] היו רוב ציי יוון מורכבים מאוניות חמישים (בעלות שתי שורות חותרים) ו"ספינות ארוכות" (ploia makrá).
 
עד תחילת המאה ה-5 לפנה"ס הייתה התלת-חתרית לאוניית המלחמה הסטנדרטית באגן המזרחי של הים התיכון. ההבדלים בין הספינות היווניות לפיניקיות היו מזעריים, כפי שמתחוור מעדויות כתובות ומעיטורי אוניות על גבי מטבעות. הקרב הימי הגדול הראשון שבו השתתפו תלת-חתריות היה [[קרב לאדה]], שניטש בשנת [[494 לפנה"ס]] במהלך [[המרד האיוני]], ובו הובס צי הברית של הערים האיוניות על ידי [[הצי הפרסי]], אשר כלל שייטות מערי פיניקיה, [[קאריה]], [[קפריסין]] ומצרים הנתונות למרותו של מלך [[הממלכה האחמנית|פרס]].
 
===המלחמות הפלופונסיות והמלחמות בפרס===
לאחר המרד האיוני, שבו סייעה [[אתונה העתיקה|אתונה]] למורדים, החליט המלך [[דריווש הראשון]] לפעול נגד [[עיר מדינה|ערי המדינה]] ביוון (היו גם סיבות נוספות למהלך זה). הצי הפרסי נע בכל רחבי [[הים האגאי]] ללא התנגדות, ואולם משניסו הפרסים לראשונה לפלוש ליוון הם נהדפו ב[[קרב מרתון]], בשנת [[490 לפנה"ס]]. הפרסים ערכו ניסיון פלישה נוסף: המלך [[חשיארש הראשון]], הידוע בשמו היווני קסרקסס (Ξέρξης, Xerxes), הנחית בחופי יוון כוח פלישה עצום ובו 400 עד 600 אוניות, שהביאו לחוף מאות אלפי חיילים.
 
אתונה הייתה שקועה בתקופה זו במאבק מול האי הסמוך [[אייגינה]], שבבעלותו היה צי מטיל יראה. כדי להתמודד עם צי זה, וכנראה גם מתוך ראיית ההתעצמות הפרסית, הציע המדינאי היווני [[תמיסטוקלס]] בשנת [[482 לפנה"ס]] לבנות צי של 200 תלת-חתריות. יכולתו הפוליטית והשפעתו שכנעו את מועצת אתונה לבצע את ההחלטה, תוך שימוש בהכנסות ממכרות ה[[כסף (יסוד)|כסף]] שנתגלו אז ב[[לאווריו|לאוריון]].
 
ההתנגשות הראשונה בין הצי היווני לצי הפרסי הייתה ב[[קרב ארטמיסיון]], שקדם ל[[קרב תרמופילאי]]. שני הצדדים סבלו אבדות כבדות בקרב, אולם הקרב שהכריע את המערכה והביא לנסיגת הפרסים היה [[קרב סלמיס]], בספטמבר [[480 לפנה"ס]].
 
לאחר ניצחון זה זכו הערים היווניות באיוניה (בחוף המערבי של [[אסיה הקטנה]]) לשחרור מהכיבוש הפרסי, ונוצרה [[הליגה האטית-דלית]] בהנהגת אתונה. ליגה זו הפכה בהדרגה לאימפריה אתונאית, שיסוד כוחה היה הצי החזק שלה, ובו כ-200 תלת-חתריות. צי זה שלט בים האגאי ושמר על נאמנותן של בעלות בריתה של אתונה, וגם הגן על נתיבי השיט והמסחר בים זה וב[[הים השחור|ים השחור]], שבהן הובילו משלוחי חיטה לאתונה המתפתחת. מעבר לכך, היה הצי מקור תעסוקה קבוע לאזרחים העניים יותר בעיר, וכך שמר על מבנה השלטון הדמוקרטי של אתונה. היה זה הדגם הראשון בהיסטוריה של אימפריה שעיקר כוחה בעוצמתה הימית, ולאו דווקא יבשתית. מעצמות ימיות נוספות באותה תקופה היו [[סירקוזה]], [[קורפו]] ו[[קורינתוס (עיר)|קורינתוס]].
ב[[המלחמה הפלופונסית|מלחמות הפלופונסיות]], שהחלו בשנת [[431 לפנה"ס]] והתחוללו בין אתונה ובעלות בריתה לבין [[ספרטה]] ובעלות בריתה, תפסו התלת-חתריות מקום חשוב. למרות קרבות יבשה רבים שהתחוללו, הובסה אתונה לבסוף לאחר הרס הצי שלה ב[[המלחמה הפלופונסית#ההרפתקה הסיצילית והמלחמה השנייה|מתקפה על סיציליה]] ולבסוף ב[[קרב אייגוספוטמוי]], שבו הובס הצי האתונאי תבוסה מוחצת בידי הצי של ספרטה.
 
==פרטים טכניים==
לא נמצאו שרידים של תלת-חתריות, כיוון שהיו עשויות מעץ מתכלה; לא נמצאו תלת-חתריות טבועות, כיוון שהיו בעלות [[חוק ארכימדס|ציפה]] חיובית ופשוט לא טבעו. המידע שיש בידינו מגיע רק ממקורות כתובים ומעדויות [[ארכאולוגיה|ארכאולוגיות]] לא ישירות. רובן של עדויות אלו עוסק בטיפוס ה"קלאסי" של התלת-חתרית, מן המאה החמישית לפנה"ס, במיוחד אותן תלת-חתריות שהיו בשימוש באתונה. מידע חשוב הושג בפרויקט שחזור של תלת-חתרית (ראו בהמשך).
 
 
===אמצעי הנעה וביצועים===
אמצעי ההנעה העיקרי של התלת-חתריות היה ה[[משוט]]. בכל תלת-חתרית היו כ-170 משוטים; ניסויים שנערכו בתלת-חתרית המשוחזרת, "אולימפיאס", הראו שהחתירה במשוטים הביאה את הספינה למהירות קבועה של כ-4 [[קשר (יחידת מידה)|קשר]] למשך זמן, כאשר חצי מהצוות במנוחה. מעבר למשוטים נשאה התלת-חתרית שני [[תורן (ימאות)|תרנים]], ראשי וקדמי, שנשאו עליהם [[מפרש]]ים מרובעים. ההיגוי נעשה בעזרת שני משוטים מיוחדים בחרטום.
 
לפי עדויות שונות, הגיעו התלת-חתריות למהירות מרבית של כ–11.5 קשרים (בערך 21 קמ"ש), למשך פרקי זמן קצרים. למהירות זו הייתה התלת-חתרית יכולה להגיע תוך 30 שניות; לאורך זמן הייתה התלת-חתרית יכולה להפליג במהירות 7 קשרים (בערך 13 קמ"ש). רדיוס הפנייה של התלת-חתרית היה כאורכה.
 
===מבנה===
צוות הספינה מנה כ-200 איש. הם היו מחולקים לכמה קבוצות, כמפורט להלן:
* מפקד התלת-חתרית נקרא "טריאראכוס" (trierarchos); הוא עצמו לא היה איש ים, אלא אזרח אתונאי עשיר, בדרך כלל מן המעמד החברתי הגבוה ביותר (שנקרא Pentacosiomedimni), שקיבל על עצמו את אחזקת הספינה וצוותה (שהיו בבעלות המדינה) למשך שנה שלמה. תפקיד זה היה אחד מן התפקידים הציבוריים שאזרחים נטלו על עצמם; הייתה בכך יוקרה רבה, אך גם נטל כלכלי כבד. ב[[המאה ה-4 לפנה"ס|מאה ה-4 לפנה"ס]] כבר היה נהוג לחלק את הנטל בין שני אזרחים, ובשנת [[347 לפנה"ס]] מוזכרות ועדות ציבוריות שאחראיות על נטל זה.
* צוות הפיקוד של הספינה, שהיה אחראי בפועל על השטתה, היה בפיקוד ה"קיברנטס" (kybernetes), שהיה ה[[הגאי]] ואיש ים מנוסה. הוא היה המפקד בפועל של הספינה. קצינים אחרים היו הצופה בחרטום (prōreus או prōratēs), רב החותרים (keleustēs, תפקידו היה אימון החותרים ועידודם בשעת החתירה), הקצין האחראי על צדדים הפיננסיים ועל כוח האדם (pentēkontarchos), האחראי על תחזוקת האונייה (naupēgos, אחראי בעיקר על מבנה האונייה), ה"חלילן" - אדם שהיה אחראי על קביעת הקצב לחותרים (aulētēs) ו-2 toicharchoi, כל אחד אחראי על החותרים באחד מצידי האונייה.
* 17 מלחים שהיו אחראים על התרנים והמפרשים.
* 170 - 174 חותרים (eretai), רובם מן המעמד העני באתונה (Thetes). הם היו מחולקים ל-3 קבוצות:
: * בשורה העליונה ישבו (בכל צד) 31 חותרים שנקראו ת'ראניטים (thranites, מהמילה thranos, סיפון), עם משוטים באורך כ-4 מטרים;
: * בשורה האמצעית ישבו (בכל צד) 27 חותרים שנקראו זיגיטים (zygites, על שם הקורות שישבו עליהן - zygoi), שאחזו במשוטים באורך כ-3 מטרים;
: * בשורה התחתונה ישבו בכל צד 27 חותרים שנקראו תלאמיטים (thalamites, מהמילה thalamos, החלק התחתון של האונייה), ולהם משוטים באורך כ-2 מטרים.
* 10 עד 20 נחתים (epibata - לא במשמעותם הנוכחית) שנועדו לתקיפת אוניות אחרות על ידי עלייה על סיפונן.
 
 
==טקטיקה==
קרבות ימיים, בתקופה שבה החלה התלת-חתרית להיכנס לשירות, היו מורכבים בעיקר מניסיון של כל אחת מהספינות לנגח את ספינת היריב, כך שלא תוכל לתמרן, ואז ניתן יהיה להשתלט עליה פיזית. הדרך לבצע תמרון זה בצורה טובה הייתה התקרבות אל ספינת האויב מאחור, מירכתיה, ואז נגיחתה בעזרת [[איל ניגוח ימי|איל ניגוח]]; המטרה לא הייתה רק ליצור חור, אלא לגרום נזק נרחב ככל האפשר. המהירות המינימלית הדרושה לביצוע תמרון כזה היא 10 קשרים לפחות. שיטה שנייה הייתה ניסיון לשבור את משוטיה של ספינת האויב; ניסיון זה נעשה על ידי צבירת מהירות והתקדמות במקביל לאוניית האויב. אז היה צוות התלת-חתרית צר את המשוטים ומצמיד אותם לדופן, וכך דורס את משוטי ספינת האויב, תוך גלישה בכוח המהירות שנצברה.
 
בתקופות מאוחרות יותר הושג הניצחון במערכות ימיות על ידי השתלטות פיזית על כלי השיט של האויב. הייתה זו השיטה העיקרית לניצחון בקרב ימי עד סוף [[המלחמות הנפוליאוניות]] בתחילת [[המאה ה-19]]. ואולם, במאה ה-5 וה-6 לפנה"ס הדגש העיקרי היה גרימת נזק מרבי לספינת האויב. מספר הנחתים שנישאו על התלת-חתרית היה קטן יחסית, כאמור לעיל, והציים העיקריים סמכו יותר על מיומנותם בהשטת כלי השיט. עם זאת, ציים שחשו שיכולתם הימית נמוכה יותר נטו לשאת יותר נחתים, ובכל מקרה לפני כניסה לקרב קופלו התרנים וכל חלק אחר שעלול היה להוות עוגן לחבלים שיוטלו מספינת האויב כהתחלה להשתלטות פיזית.
 
בעת קרב, היו לטרירמות מגוון של טקטיקות לחימה. שיטה אחת נקראה ביוונית "[[פריפלוס]]" – "לשוט מסביב" – הקפת האויב כדי לתקוף אותו מאחור, בירכתיים – נקודת התורפה של התלת-חתרית. שיטה אחרת נקראה "דייקפלוס" (diekplous) – "להפליג דרך" – התקפה מרוכזת שנועדה לשבור את מערך האויב, לעבור דרכו ולחזור לתקיפה מאחור; ו"קיקלוסיס" (kyklosis) – מעגל – טקטיקה הגנתית, שבה נערך הצי במעגל, כדי להתגונן מפני תקיפה בשיטות הקודמות. בכל השיטות הללו, היכולת להאיץ במהירות, לחתור במהירות, ולפנות בחדות רבה יותר מהאויב הייתה קריטית.
 
==ירידתה של התלת-חתרית==
ב[[תקופה הלניסטית|תקופה ההלניסטית]] נדחקה התלת-חתרית על ידי גליאות גדולות יותר, כמו ה[[חמש-חתרית]] (ה"קווינקוורמה"), (ראו גם בערך [[גליאה#קווינקורמות ופולירמות|גליאה]]). גליאות אלו הופעלו על ידי מספר רב יותר של חותרים, אך לא נוספו להן משוטים; ההבדל היה בכך, שהיו יותר חותרים לכל משוט. הסיבה להתפתחות זו הייתה נעוצה במבנה הגליאות: חרטומן של הספינות חוזק כדי שיעמדו בנגיחות של ספינות אויב. הדבר הוסיף למשקלן, וחייב, מאידך, ספינות כבדות יותר כדי שיוכלו לנגוח בהצלחה ביריב. המשקל העודף חייב הוספת יותר חותרים לכל ספינה, ונראה שהדבר הביא לכך שלא היו מספיק חותרים מיומנים, והיה צורך להכניס לשירות גם חותרים פחות מאומנים. העובדה שהצוותים היו פחות מיומנים הביאה גם לשינוי בטקטיקה, והקרבות נשענו יותר על טקטיקות של השתלטות על ספינת האויב (boarding), ושימוש בגליאה כפלטפורמה ל[[בליסטרה|בליסטראות]].
 
למרות הפעלתן של הקווינקרמות, תלת-חתריות וספינות קטנות יותר עדיין הופעלו. מדינות קטנות ועניות יותר הפעילו טרירמות ככלי השיט העיקרי, אך גם בציים גדולים יותר הופעלו התלת-חתריות כספינות עזר, שהיו יעילות למדי נגד ספינות גדולות, כבדות ומסורבלות יותר מהתלת-חתריות.
 
[[קובץ:Trireme 1.jpg|שמאל|ממוזער|250px|טרירמה רומאית]]
<div style="direction: ltr;">
* Lionel Casson: The Ancient Mariners, 2nd ed. Princeton University Press, 1991.
* John F. Coates: The trireme sails again, Scientific American, 261 (4), pp. 68–75. April 1989.
* Vernon Foley, Soedel, Werner: Ancient oared warships. Scientific American, 244 (4), pp. 116–129. April 1981.
* Fik Meijer: A History of Seafaring in the Classical World. Croom and Helm, 1986.
* J. S. Morrison: Greek naval tactics in the 5th century BC. International Journal of Nautical Archaeology and Underwater Exploration, 3 (1), pp. 21 – 26, 1974.
* J. S. Morrison, Coates, John F.: Athenian Trireme: the History and Reconstruction of an Ancient Greek Warship. Cambridge University Press, 1986.
* J. S. Morrison, Williams, R. T.: Greek Oared Ships: 900–322 BC. Cambridge University Press, 1968
</div>