התערבות הומניטרית – הבדלי גרסאות

אין תקציר עריכה
 
== רקע ==
לאחר מלחמת העולם השנייה ובדגש על השנים האחרונות חלה ירידה במספר הסכסוכים בעולם בין מדינות, אך עליה והתעצמות בסכסוכים הפנימיים בהן ובמעשי זוועה, דבר שהוביל להתחזקות השיח בנושא "[[זכויות האדם|זכויות אדם"]]. שיח זה מחזק את האינטרס המגולם ברצון המדינות לנקוט בפעולות כוחניות למניעת מעשי הזוועה בבני אדם.
 
[[רצח העם ברואנדה]] בשנת 1994, היה המקרה הראשון בו מועצת הביטחון של האו"ם החליטה לפעול כנגד מבצעי הפשעים נגד האנושות, אך במקרה זה ההחלטה התקבלה מאוחר מידי. מקרה נוסף, שאירע בשנת 1995 היה רצח העם בבוסניה, בו היה מנדט של מועצת הביטחון של האו"ם לפעול מכוח החלטה 836<ref>.(Security Council Resolution 836 (Jun. 4, 1993</ref> ולתת אישור למטוסי נאט"ו להגן על אותו אזור, במטרה להגן על האוכלוסייה המוסלמית מפני האוכלוסייה הסרבית. השימוש במשאבים היה דליל, הכוחות הסרבים הצליחו לכתר את האזור הבטוח ולבסוף כוחות האו"ם נסוגו וכוחות בוסנים-סרביים נכנסו לאזור הבטוח וביצעו רצח עם באוכלוסייה.
מקרים אלו מעלים תהיות בדבר האפקטיביות של פעולות התערבות הומניטרית. הדיון מתעצם נוכח העימות הפנימי בסוריה שהחל בשנת 2011, לגביו למועצת הביטחון של האו"ם יש חוסר יכולת להגיע להחלטה בדבר פעולה בינלאומית, המעידה על הססנות בקרב המדינות בדבר הצורך בנקיטת התערבות הומניטרית.
 
=== המעמד המשפטי של התערבות הומניטרית ===
== מעמד משפטי ==
במישור הבינלאומי, מדינות אינן כפופות לריבון שכופה עליהן את מרותו ולכן קיים קושי לכונן מערכת משפטית מקיפה, כוללת וקבועה. המשפט הבינלאומי הינו יציר חברתי שבנוי על מוסר או על מערכת התנהגויות וכללים המוסכמים על כלל מדינות העולם או לפחות על רובן המוחלט. ככלל, ניתן לבסס את המשפט הבינלאומינסמך על שני מקורות שוניםעיקריים . האחד הוא הדין ההסכמי, זה הכולל הסכמים בינלאומיים, כלליים או פרטיים, הקובעים כללים שהמדינות הודו בהם במפורש כגון; אמנות, מגילת האו"ם וכו'. והשני הוא הדין מנהגי, הכולל את המנהג הבינלאומי, כראיה לנוהג כללי שנתקבל בבחינת דין על ידי מדינות העולם. מנהג זה מתבסס על הסכמה הדדית משתמעת למעשים מסוימים. ההתנהגות הופכת מחייבת כאשר מספר רב של מדינות פועלות באותו אופן כחלק מפרקטיקה ממושכת ועקבית.
 
טענות בדבר חוקיותה של התערבות הומניטרית:
סעיף 2(4) למגילת האו"ם נוקט צעד דרסטי למניעת מלחמות בעולם וקובע את איסור השימוש בכוח, בין אם כנגד שלמותה הטריטוריאלית או הריבונית של איזו מדינה ובין אם בכל דרך אחרת שאינה מתיישבת עם מטרות האו"ם. דוקטרינת ההתערבות ההומניטרית, מכירה בכך שהאחריות העיקרית להגן על אנשים מוטלת על המדינה הריבונית, אולם כאשר המדינה אינה מסוגלת או אינה מעוניינת להגן על אנשיה, או כשהיא עצמה מאיימת על אנשיה, אזי האחריות להגן מוטלת על הקהילה הבינלאומית<ref>Evans. G. The Responsibility to protect: ''Ending mass atrocity crimes once and for all.'' 34–35 (2008).</ref> . בהקשר זה, מדינות המצדדות בדוקטרינה זו יטענו, כי קיים כלל מנהגי עתיק שאינו שולל את זכותה של מדינה להשתמש בכוח. לחילופין יטענו, כי שימוש בכוח כנגד מעשי זוועה או כנגד פגיעה בזכויות אדם על ידי ריבון, עומד בקנה אחד עם מטרות האו"ם ולפיכך, מדובר בפעולה חוקית שמתיישבת עם הדין הבינלאומי <ref>U.N. Charter, Articles 2(4).</ref>.
 
סעיף 2(4) למגילת האו"ם נוקטקובע צעד דרסטי למניעת מלחמות בעולם וקובע את איסור השימוש בכוח, בין אם כנגד שלמותה הטריטוריאלית או הריבונית של איזו מדינה ובין אם בכל דרך אחרת שאינה מתיישבת עם מטרות האו"ם. דוקטרינת ההתערבות ההומניטרית, מכירה בכך שהאחריות העיקרית להגן על אנשים מוטלת על המדינה הריבונית, אולם כאשר המדינה אינה מסוגלת או אינה מעוניינת להגן על אנשיה, או כשהיא עצמה מאיימת על אנשיה, אזי האחריות להגן מוטלת על הקהילה הבינלאומית<ref>Evans. G. The Responsibility to protect: ''Ending mass atrocity crimes once and for all.'' 34–35 (2008).</ref> . בהקשר זה, מדינות המצדדות בדוקטרינה זו יטענו, כי קיים כלל מנהגי עתיק שאינו שולל את זכותה של מדינה להשתמש בכוח. לחילופין יטענו, כי שימוש בכוח כנגד מעשי זוועה או כנגד פגיעה בזכויות אדם על ידי ריבון, עומד בקנה אחד עם מטרות האו"ם ולפיכך, מדובר בפעולה חוקית שמתיישבת עם הדין הבינלאומי <ref>U.N. Charter, Articles 2(4).</ref>.
 
העיקרון שעומד מאחורי טיעונים אלו הוא, שריבונות המדינה אינה יכולה להעניק חסינות מול הפרת זכויות אדם יסודיות. הסוגיה עלתה בעניין מלחמת האזרחים בסוריה ובה טענה בריטניה כי אם אין פעולה במועצת הביטחון כנגד מעשי זוועה, בריטניה תהיה מוסמכת לפי המשפט הבינלאומי למנוע את הקטסטרופה ההומניטרית בסוריה לפי דוקטרינת ההתערבות ההומניטרית. בריטניה קבעה שלושה תנאים שנדרשים לשימוש בדוקטרינה: ראיות משכנעות לאסון הומניטרי; כשברור באופן אובייקטיבי שפעולה אחרת לא תציל חיים; והשימוש בכוח נחוץ באופן מיידי כדי למנוע אסון הומניטרי<ref>Chemical Weapon Use by Syrian Regime: ''U.K. Government Legal Position''. IB Times (Aug. 29, 2013).</ref> . במידה ויתגבשו תנאים אלו הכריזה בריטניה כי תהיה מוסמכת לפי המשפט הבינלאומי למנוע את הפגיעה ההומניטרית. עם זאת, הכרזת בריטניה משנת 2013 לא הוכרה ע"י הקהילה הבינלאומית. השימוש בדוקטרינת ההתערבות ההומניטרית נחשב שנוי במחלוקת ולא מקובל בעולם ככלי חוקי לשימוש בכוח, בהיעדר אישור מועצת הביטחון של האו"ם.
 
=== טענות נגד חוקיותה של התערבות הומניטרית: ===
== ביקורת על הדוקטרינה ==
הבעיה הקשה בשימוש בדוקטרינת ההתערבות ההומניטרית הינה התנגשות בין האינטואיציה המוסרית לפעולה נגד מעשי זוועה מובהקים, לבין ההסדר המשפטי במישור הבינלאומי. ראשית, עומד החשש לרוקן את סעיף 2(4) למגילת האו"ם, כך שמדינות ינצלו לרעה את הדוקטרינה כדי להשליט סדר יום אימפריאליסטי בו מדינות חזקות ישתלטו על מדינות חלשות בטענה של התערבות הומניטרית. יתרה מכך, לא ברור עד כמה ההתערבות אפקטיבית. הדינמיקה של פעולות צבאיות מאפשרת לדעת איך תתחיל המערכה, אך לא איך תסתיים ומה יהיו השלכותיה. בעניין קוסובו, ניתן לראות הסלמה במעשי הזוועה לאחר התערבות כוחות נאט"ו. לפיכך, הביקורת על הדוקטרינה גורסת שהתערבות גורם חיצוני עלולה ליצור נזק רב יותר במקום להביא להפסקת ההרס.