העשור האבוד (יפן) – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שנות ה-90 של המאה ה-20 |
Renanel Ben Or (שיחה | תרומות) ניסוח, הרחבה, עריכה |
||
שורה 1:
'''העשור האבוד''' (ב[[יפנית]]: 失われた10年) הוא מונח המתאר את התקופה שלאחר קריסת [[בועת הנדל"ן ביפן]] שגרמה לקריסת [[כלכלת יפן]] לאורך זמן. המונח התייחס במקור לשנים [[1991]] עד [[2000]]{{הערה|[http://fhayashi.fc2web.com/Prescott1/Postscript_2003/hayashi-prescott.pdf שנות ה-90 ביפן: עשור אבוד], פומיו הייאשי, [[אוניברסיטת טוקיו]], [[אוקטובר]] [[2001]]}}, אך לעתים שימוש בו כולל גם את העשור שבין [[2001]] ל-[[2010]], כך שכל התקופה
על פני התקופה שבין 1995 ל-2007, התוצר היפני ירד מ-5.33 טריליון דולרים ל-4.66 טריליון דולרים במונחים נומינליים, השכר הריאלי ירד בכ-5%, בעוד שהמדינה חווה סטגנציה ברמת מחירים. ברם, קיים ויכוח על היקף המכשולים של יפן ודרכי מדידתם, אך ההשפעה הכלכלית של העשור האבוד מורגשת היטב במדינה, וקובעי המדיניות היפנית ממשיכים להתמודד עם השלכותיה.
== גורמים ==
הצמיחה הכלכלית החזקה ביפן במחצית השנייה של המאה ה-20 נעצרה בפתאומיות בתחילת שנות התשעים. בסוף שנות השמונים, חריגות במערכת הכלכלית היפנית הניבו בועת מחירים ספקולטיביים בהיקף עצום. הבועה נוצרה כתוצאה מהצמיחה המופרזת בהגבלות ההלוואה שהכתיב הבנק המרכזי של יפן על שאר הבנקים, באמצעות מנגנון מדיניות הידוע בשם "הנחיית חלון" ("window guidance"). כפי שהבהיר הכלכלן [[פול קרוגמן]], "הבנקים של יפן השאילו יותר, עם פחות תשומת לב לאיכות הלווה, מכל אחד אחר, ובכך הם עזרו לנפח את הבועה לממדים גרוטסקיים".
בניסיון להפיג את הספקולציות ולשמור על האינפלציה, הבנק המרכזי של יפן העלה את הריבית בין הבנקים בסוף 1989. מדיניות חדה זו גרמה לפריצת הבועה, ושוק המניות היפני התרסק. מחירי המניות והנכסים ירדו, והותירו את הבנקים היפניים הממונפים ואת חברות הביטוח עם חוב גדולים.
על מנת לפתור את המצב, הממשלה חילצה את המוסדות הפיננסיים באמצעות הזרמת הון, הלוואות, אשראי זול מהבנק המרכזי, דחיית מועד ההכרה בהפסדים, מה שבסופו של דבר הפכך את אותם מוסדות ל[[בנקים זומבים]] (בנקים שהשווי הנטו שלהם קטן מאפס אך הם ממשיכים לפעול ולתפקד). העיתונאי הפיננסי יאלמן אונראן ממגזין בלומברג, כתב כי הבנקים הזומביים היו אחת הסיבות לסטגנציה הארוכה הבאה שעתידה לבוא על יפן. נוסף על כך, מייקל שומאן ממגזין "טיים" ציין כי בנקים אלו המשיכו להזרים כספים חדשים לחברות "זומביות" לא רווחיות, בטענה שהן גדולות מדיי מכדי להיכשל. עם זאת, לרוב החברות הללו היה יותר מדי חוב. שומאן האמין כי כלכלת יפן לא תצליח להתאושש עד שהפרקטיקה הזו תסתיים.
בסופו של דבר, רבים מהחברות הללו הפכו לבלתי מתפקדות, ועל כן הוחלט על קונסולידציה (מיזוג) בין הבנקים. כתוצאה מכך קמו ארבעה בנקים 'לאומיים' ביפן. חברות יפניות רבות היו שקועות בחובות כבדים, והתקשו מאוד להשיג אשראי.
החל משנת 2012 הריבית הרשמית ביפן היא 0.1%, והיא נותרה מתחת לאחוז מאז 1994.
== השפעה ==
למרות ההתאוששות הכלכלית בשנות ה-2000, רמת הצריכה של שנות ה-80 לא חזרה לרמות שלפני ההתרסקות. הזמנים הקשים בשנות התשעים גרמו לאנשים להזעיף פנים על תצוגות עושר ראוותניות, בעוד שחברות יפניות כמו טויוטה וסוני, ששלטו בתעשייה בשנות ה-80, נאלצו להתמודד עם תחרות קשה מצד חברות יריבות ממדינות אחרות במזרח אסיה, בעיקר בדרום קוריאה.
חברות יפניות רבות החליפו חלק גדול מכוח העבודה שלהן בעובדים זמניים, שזכו להטבות מועטות יותר והיו בעלי ביטחון תעסוקתי נמוך יותר. בשנת 2009, עובדים אלו היו יותר משליש מכוח העבודה הכולל. עבור שאר כוח העבודה היפני השכר נותר קפוא. מאז שיא תקופת השכר בשנת 1997, השכר הריאלי ירד בכ-13%.
הכלכלה של יפן עדיין מתאוששת מהמשבר של 1991 ומעשרות השנים שאבדו בעקבותיו. לתמ"ג לקחו 12 שנים כדי להתאושש ולחזור לרמות של 1995. אינדיקציה רחבה יותר לחולי הכלכלי היפני באותה תקופה הייתה הצניחה בתפוקה לנפש; בשנת 1991, התפוקה הריאלית לנפש ביפן הייתה גבוהה ב -14% מזו של אוסטרליה, אך בשנת 2011 התפוקה הריאלית ירדה בכ-14% מאשר באוסטרליה. בטווח של 20 שנה, הכלכלה היפנית נחלשה לא רק במדדי התפוקה הגולמית, אלא אף ביעילות העבודה, שני פרמטרים שבעבר היא הייתה מובילה עולמית בתחומם.
בתגובה לדפלציה כרונית ולצמיחה נמוכה, יפן ניסתה לבצע תמריצים כלכליים ובכך גרמה לגירעון פיסקלי מאז 1991. לתמריצים אלו היו, לכל היותר, השפעות מעורפלות על הכלכלה היפנית, ותרמו עוד לנטל החוב העצום של ממשלת יפן. ליפן היה את יחס חוב-תוצר הגובה ביותר באותה תקופה, 240%.
בעוד יפן היא מקרה מיוחד שבו רוב החוב הציבורי מוחזק בשוק המקומי ועל ידי הבנק המרכזי היפני, הגודל העצום של החוב סימן מדאיג לבריאות הפיננסית של המדינה.
== פרשנות כלכלית ==
=== קרוגמן ===
זוכה פרס הנובל פול קרוגמן טוען כי העשור האבוד של יפן הוא דוגמה למלכודת נזילות (מצב שבו המדיניות המוניטרית אינה מסוגלת להוריד את הריבית הנומינלית כי אלה קרובים לאפס). הוא הסביר עד כמה ענקית הייתה בועת הנכסים ביפן ב-1990: שילוש מחירם של קרקעות ומחירי המניות בשנות השמונים המשגשגות. שיעורי החיסכון האישיים הגבוהים ביפן, שנבעו בחלקם בזכות הדמוגרפיה המזדקנת, אפשרו לחברות יפניות להסתמך במידה רבה על הלוואות בנקאיות מסורתיות ברשתות בנקאיות, בניגוד להנפקת מניות או אג"ח באמצעות שוקי ההון לרכישת מזומנים.
הקשר החמים בין התאגידים והבנקים, ההבטחה של החילוץ פיקדונות משלם המסים - יצרו בעיה מוסרית משמעותית, המובילה לאווירה של שחיתות ו"[[כרוני-קפיטליזם]]" ולהורדה של הסטנדרטים להלוואות. הבנק המרכזי של יפן החל להעלות את הריבית בשנת 1990, בין השאר בגלל אותו חשש מהבועה, ובמקביל שנה לאחר מכן חלה ירידה חדה במחירי הקרקעות והמניות; תוך מספר שנים הם הגיעו לשווי של 60% מתחת לשיא שלהם.
=== ריצ'רד קו ===
הכלכלן ריצ'רד קו תיאר את "המיתון הגדול" של יפן כ"balance sheet recession". לדעתו הוא נגרם על ידי קריסה במחירי הקרקעות והמניות, מה שגרם לחברות יפניות להפוך חדלות פירעון, כלומר הנכסים שלהם היו שווים פחות מאשר ההתחייבויות שלהם. למרות אפס שיעורי הריבית והרחבת היצע הכסף כדי לעודד הלוואות, תאגידים יפניים במצטבר בחרו לשלם את החובות שלהם מהרווחים העסקיים שלהם ולא ללוות כדי להשקיע מחדש, כמו חברות נוהגות לעשות. ההשקעה של חברות, שהיא רכיב ביקוש מרכזי בתמ"ג, ירדה במידה ניכרת (22% מהתמ"ג) בין 1990 לנקודת השפל ב-2003.
קו מוסיף כי זה היה גירוי פיסקלי מסיבי (גיוס ההון וההוצאות על ידי הממשלה) כדי לקזז את הירידה של יפן ולאפשר לה לשמור על רמת התמ"ג שלה. לדעתו, היפנים הצליחו להימנע בזכות זה ממיתון 1929 בארה"ב, שבו התמ"ג האמריקאי ירד ב-46%. הוא טוען שהמדיניות המוניטרית אינה יעילה משום שיש ביקוש מוגבל לקרנות, בעוד שהחברות שילמו את התחייבויותיהן. במיתון מסוג זה, התוצר המקומי הגולמי יורד לפי כמות החזר החוב וחיסכונות אישיים שלא נלקחו כהלוואה, מה שהשאיר את התמריצים הממשלתיים כתרופה העיקרית למיתון.
הכלכלן סקוט סאמנר טוען כי המדיניות המוניטרית של יפן היתה הדוקה מדי במהלך העשור האבוד, ובכך האריכה את הכאב שהרגישה הכלכלה היפנית.
=== פומיו האיאשי ואדוארד פרסקוט ===
כלכלנים אלו טוענים כי הביצועים האנמיים של הכלכלה היפנית מאז תחילת 1990 נבעו בעיקר בשל קצב הצמיחה הנמוך של התפוקה המצרפית. ההשערה שלהם עומדת בניגוד ישיר להסברים פופולריים אחרים המבוססים על מחנק אשראי ממושך שהתפתח בעקבות "בועה" של נכסים מתנפחים. הם בוחנים את ההשלכות של ההשערה שלהם על סמך עדויות המצביעות על כך כי על אף הקשיים המתמשכים במגזר הבנקאות היפני, הוצאות ההון הרצויות היו ברובן ממומנות במלואן. הם מצביעים על כך שפעילותה האיטית של יפן צפויה להיות מובנת בצורה טובה יותר במונחים של "רמות נמוכות של הוצאות הון רצויות", ולא במונחים של מגבלות אשראי האוסרות על חברות לממן פרויקטים בעלי ערך נוכחי חיובי נטו (NPV). המדיניות המוניטרית או הפיסקלית אומנם עשויה להגדיל את הצריכה בטווח הקצר, אך אם צמיחת הפריון לא תגדל, קיים חשש לגיטימי שמדיניות כזו עלולה להפוך את יפן ממשק של צמיחה נמוכה-אינפלציה נמוכה למשק של צמיחה נמוכה-אינפלציה גבוהה.
=== ג'ניפר אן-אמיק ===
הכלכלנית הפוליטית ג'ניפר אן-אמיק מנתחת את העלייה והנפילה של הכלכלה היפנית ומציינת כי מומחים יפניים לא היו מודעים לסיבות האפשריות לירידה הכלכלית של המדינה. במקום זאת, כדי להחזיר את כלכלת יפן לשגשוג כלכלי, קובעי המדיניות היו צריכים לנקוט במדיניות שתגרום תחילה לנזק בטווח קצר לעם ולממשל היפני.
== מורשת ==
לאחר המיתון הגדול בשנים 2007-2009, ממשלות והפרשנים המערביים רבים התייחסו לעשור האבוד של יפן כאל אפשרות כלכלית ל"הקפאת" מדינות מפותחות. ב-9 בפברואר 2009, בנאומו על ההשלכות הקשות שעומדות בפני הכלכלה האמריקנית לאחר בועת הדיור, נשיא ארצות הברית ברק אובמה ציין את "העשור האבוד" היפני כדוגמה לה המשק האמריקאי עלול להתמודד. בשנת 2010, נשיא הבנק הפדרלי של סנט לואיס, ג'יימס בולארד, הזהיר כי ארצות הברית נמצאת בסכנת "שקיעה בתוצאות דפלציוניות בסגנון היפני למשך השנים הקרובות".
מעל ל-25 שנה לאחר ההתרסקות הראשונית בשוק, יפן עדיין מרגישה את ההשפעות של העשור האבוד. עם זאת, מספר קובעי מדיניות יפנית ניסו להציע רפורמות כדי להתמודד עם החולי בכלכלה המקומית. לאחר שנבחר לראשות הממשלה בדצמבר 2012, הציג [[שינזו אבה]] את תוכנית הרפורמה המכונה "Abenomics", שביקשה להתמודד עם רבות מהסוגיות והתוצאות של העשור האבוד. "שלושת החצים" של הרפורמה עתידים להתייחס לאינפלציה הכרונית הנמוכה ביפן, לקיטון בתפוקת העובדים ביחס למדינות מפותחות אחרות, ואת הסוגיות הדמוגרפיות של האוכלוסייה המזדקנת.
תגובת המשקיעים לרפורמה שהוכרזה הייתה חזקה, ומדד ה"Nikkei 225" (שוק המניות היפני) זינק ל-20,000 נקודות במאי 2015, לעומת שפל של כ-9,000 נקודות בשנת 2008. הבנק המרכזי של יפן קבע יעד אינפלציה של 2%.
== לקריאה נוספת ==
* Fletcher III, W. Miles, and Peter W. von Staden, eds. ''Japan's 'Lost Decade': Causes, Legacies and Issues of Transformative Change'' (Routledge, 2014)
* Funabashi, Yoichi, and Barak Kushner, eds. ''Examining Japan's Lost Decades'' (Routledge, 2015) [http://samples.sainsburysebooks.co.uk/9781317503361_sample_1067437.pdf excerpt]
* Hayashi, Fumio, and Edward C. Prescott. "The 1990s in Japan: A lost decade." ''Review of Economic Dynamics'' (2002) 5#1 pp: 206-235. [http://casee.asu.edu/upload/Prescott/2002-Hayashi-RED-The%201990s%20in%20Japan%20A%20Lost%20Decade.pdf online]
== קישורים חיצוניים ==
| |||