סימנים (תלמוד) – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 14:
 
==הסימנים בתלמוד הבבלי==
בעשרות מקומות ברחבי התלמוד הבבלי מובאים סימנים לזכירת הסוגיה. שהם [[ראשי תיבות]] של סוגיות ועניינים מסויימים. לרוב מדובר בסוגיה שבה כמה שלבים, או כמה דעות [[תנאים]] או [[אמוראים]]. כגון הסימן [[יע"ל קג"ם]], שהוא ראשי התיבות של המקומות בהם הלכה כאביי נגד רבא. הסימן הרגיל נוקט באות הדומיננטית (לאו דווקא הראשונה) משמו של כל חכם{{הערה|כגון מסכת שבת דף קמג עמוד א: '''שרנ"ם שפ"ז''', כסימן לסדרת מימרות של: '''ש'''מואל, '''ר'''בה, רב הו'''נ'''א, א'''מ'''ימר, רב '''ש'''שת, רב '''פ'''פא, רבי '''ז'''כריה בן אבקולס.}} או מהמילה המרכזית בכל ראיה, וכיוצא בזה. לעתים אינו בצורת ראשי תיבות אלא כסדרה של מילים, שכל אחת מייצגת שלב אחר בסוגיה{{הערה|כגון מסכת סוטה דף מא עמוד ב: "'''אף עובר גיהנם בידו נידה גולה'''", כסימן לסדרת אמרות חכמים בגנות החנופה: "כל אדם שיש בו חנופה - '''אפילו עוברים''' שבמעי אמם מקללים אותם; כל אדם שיש בו חנופה - נופל '''בגיהנם'''; כל המחניף לחברו - סוף נופל '''בידו'''; כל עדה שיש בה חנופה - מאוסה '''כנידה'''; כל עדה שיש בה חנופה - לסוף '''גולה'''".}} וכיוצא בזה. כך מבקש הסימן לשמור גם על '''סדר''' הסוגיה.
 
ב[[כתב יד (העתק)|כתבי היד]] של התלמוד הסימנים רבים עוד יותר; נראה שעם הזמן, ככל שהתלמוד נלמד יותר מתוך הכתב, כך לא הבינו הלומדים את תועלת הסימנים, כאשר הסוגיה כבר כתובה בפניהם, ועל כן חלק מהמעתיקים השמיטו חלק מהסימנים. אך בזמן הקדום, ובפרט בתקופת ה[[גאונים]] ולפניה, נלמד התלמוד בעיקרו בעל פה, ועל כן חשיבות הסימנים הייתה קריטית לזיכרון מבנה הסוגיה. הסימנים היו כה טבועים בתלמוד, עד שמצאנו את הגאונים מצטטים מראי מקום בתלמוד בהתייחס לסימן מסוים שמופיע בו (שהרי ציון דפים מוסכם כבימינו לא היה, וציון לפרק במסכת היה לעתים לא ממוקד דיו).