הבדלים בין גרסאות בדף "מים כבדים"

נוספו 4 בתים ,  לפני שנתיים
מ
בוט החלפות: לעיתים
(שכיחות)
מ (בוט החלפות: לעיתים)
בחלק מהתהליכים נעשה שימוש בהבדל הקטן ב[[נקודת רתיחה|טמפרטורות הרתיחה]] של מים כבדים וקלים. הפקת מים כבדים בשיטות [[אלקטרוליזה]] או זיקוק למקוטעין (כמו בדלק) צורכת [[אנרגיה]] רבה ועל כן יקרה מאוד. בשל כך יש עדיפות להפקה בשיטות כימיות אחרות.
 
על אף ההבדלים בשיטות הזיקוק (הפקה) השונות, דבר אחד משותף לכולן: מחירן הרב. הפקת מים כבדים יקרה ביותר וזאת בשל כמות המים הגדולה המעורבת בתהליך, ולעתיםולעיתים כמויות האנרגיה הגדולות שמושקעות בו.
 
==מים כבדים – עבר והווה==
מים כבדים בודדו לראשונה על ידי [[גילברט ניוטון לואיס]] בשנת [[1933]]. הם הופקו לראשונה באופן מסחרי ב-[[1934 במדע|1934]] במפעל ה[[נורווגיה|נורווגי]] 'נורסק הידרו' (Norsk Hydro). הקמת המפעל החלה בשנת [[1906]] והסתיימה כעבור חמש שנים. המפעל שימש בתחילה כ[[תחנת כוח]] ומפעל [[דשן|דשנים]] ורק בשנת 1934 החל בהפקת מים כבדים, בהספק יצור של 12 טון בשנה. המפעל הותקף מספר פעמים על ידי [[בעלות הברית]] ב[[מלחמת העולם השנייה]], על־מנת למנוע מן המים הכבדים להגיע ל[[גרמניה הנאצית]] במסגרת [[פרויקט הגרעין של גרמניה הנאצית|פרויקט הגרעין]] שלה. לאחר מספר תקיפות אוויריות וחבלות קרקעיות פסק ב־1943 יצור המים הכבדים במפעל.
 
כיום מופקים מים כבדים בארבע מדינות בעולם: [[ארגנטינה]], [[הודו]], [[נורווגיה]] ו[[קנדה]], כאשר האחרונה היא יצרנית המים הכבדים הגדולה בעולם, לפי טכנולוגיה שפיתחה [[החברה לאנרגיה אטומית של קנדה]] (AECL){{הערה|[http://www.aecl.ca/Science/RD/Hydrogen.htm אתר AECL, דף מים כבדים]}}. ב[[שנות ה-50 של המאה ה-20|שנות ה־50]] ו[[שנות ה-60 של המאה ה-20|ה־60]] הפיקה גם [[צרפת]] מים כבדים, אך כיום אינה עושה כן. [[רומניה]] מפיקה כמות קטנה של מים כבדים על אדמתה ולעתיםולעיתים [[ייצוא|מייצאת]] את חלקה.
 
ניתן להניח, כי כל מעצמות הגרעין המוכרות מסוגלות להפיק מים כבדים בעצמן, אך אינן עושות זאת מסיבותיהן (כלכליות בדרך־כלל). מפעל הפקת המים הכבדים הגדול בעולם היה עד לשנת [[1997]], מפעל ברוס (Bruce Plant) הקנדי שב[[אונטריו]]. נכון ל־[[1979]], היה מסוגל להפיק מעל 700 טונות מים כבדים בשנה. לצורך הפקת ליטר אחד של מים כבדים השתמש המפעל בכ־340,000 ליטרים מים. בקנדה יש מספר רב של כורים גרעיניים, ובכולם המים הכבדים מהוים רכיב קריטי. עם זאת, מאחר שלא נזקקה להפקת מים כבדים בכמות כזו, הוחלט ב־1997 לסגור את המפעל, אך גם כיום ממשיכה קנדה להיות יצואנית המים הכבדים המובילה בעולם.