מדינת האפיפיור – הבדלי גרסאות

הקשר בין האימפריה הביזנטית לדוכסות רומא, שתאורטית הייתה חלק מן האימפריה, נותק כליל כשהנציבות הביזנטית בראוונה נכנעה בסופו של דבר ללומברדים בפיקודו של המלך [[אייסטולף]] ב-[[751]]. על מנת לנטרל את האיום הלומברדי פנה האפיפיור [[סטפנוס השני]] (הקרוי לעתיםלעיתים סטפנוס השלישי) בבקשת עזרה לשליט ה[[פרנקים]] בפועל [[פפין הגוץ]]. סטפנוס נתן את ברכת הכנסייה לשאיפתו של פפין להדיח את המלך ה[[מרובינגים|מרובינגי]] [[כילדריך השלישי]] ולהכתיר את עצמו במקומו. כמו כן העניק סטפנוס לפפין את התואר "[[פטריקיוס]] של הרומאים". בתמורה לתמיכה זו הוביל פפין את הצבא הפרנקי במסעות כיבוש לאיטליה ב-[[754]] וב-[[756]] וכבש את רובה. בשנת 756 התחייב פפין במסמך המכונה "[[מתת פפין]]" להעניק לאפיפיור שטחים נרחבים באיטליה. השטחים כללו את ראוונה ואת ה[[פנטאפוליס]] ("חמש ערים" ברצועת החוף של [[הים האדריאטי]] בין [[רימיני]] ל[[אנקונה]]), שטחים שבעבר היוו את האקסארכיה של ראוונה. מתת פפין הסתמכה כפי הנראה על "[[מתת קונסטנטינוס]]", מסמך שנחשף 700 שנה אחר כך כמזויף, ועל פיו התחייב כביכול הקיסר הרומי [[קונסטנטינוס]] לתת מעמד קיסרי לאפיפיור באיטליה ובשטחי המערב. מתת פפין נחשבת כמאורע המכונן של מדינת האפיפיור. ב-[[774]] אישר בנו של פפין, [[קרל הגדול]], את ההבטחות שניתנו במתת פפין.