מילטון אריקסון – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
עמית אבידן (שיחה | תרומות) |
Matanyabot (שיחה | תרומות) מ בוט החלפות: לעיתים |
||
שורה 1:
[[קובץ:Erickson college.jpg|ממוזער]]
ד"ר '''מילטון היילנד אריקסון''' (ב[[אנגלית]]: '''Milton Hyland Erickson'''; {{כ}}[[1902]]–[[1980]]) היה [[פסיכיאטר]] ו[[פסיכולוג]] [[אמריקאי]], ממייסדי הגישה האסטרטגית ב[[טיפול פסיכולוגי]] ואבי השיטה האריקסוניאנית ב[[היפנותרפיה]]. התפרסם בשל גישתו הבלתי קונבנציונלית לטיפול פסיכולוגי, השימוש הנרחב שלו ב[[מטאפורה|מטאפורות]], ב[[טיפול נרטיבי]] וב[[היפנוזה]], תרומתו לפיתוח טכניקת ה-[[ ניתוב לשוני פיזיולוגי|NLP]] (ניתוב לשוני פיזיולוגי), טביעת הביטוי "טיפול מהיר" וניסיונו ליצור שינוי בקרב מטופלים במספר מועט של פגישות טיפוליות. בניגוד לפסיכולוגיה הקלאסית, אריקסון תפס את ה[[תת-מודע]] כנפרד מן החשיבה ה[[מודע]]ת; לטענתו, התת-מודע הוא יצירתי, מחולל פתרונות,
== ביוגרפיה ==
אריקסון נהג לספר
אריקסון גדל ב[[ויסקונסין|וויסקונסין]] במשפחת [[חווה חקלאית|חוואים]] צנועה, והתכוון להיות חוואי כמו אביו. אריקסון לקה ב[[עיכוב התפתחותי]] בדיבורו - בגיל ארבע עדיין לא דיבר. אמו טענה כי "כשיגיע הזמן, הוא ידבר", ואריקסון הסתייע בתמיכתה. הוא התייחס להשתהות זו כראייה לכך שלתת-מודע דרוש זמן ללמידה של דברים, וגם אימו הבינה זאת. לבסוף לאחר קשיים למד לדבר.
שורה 13:
בגיל 17, הוא חלה ב[[פוליו]] והפך למשותק בצורה כה קשה, עד כי היה חשש לחייו. אריקסון: "כששכבתי במיטה באותו היום, שמעתי שלושה רופאים מדברים עם ההורים שלי ואומרים להם, שהבן שלהם יהיה מת בבוקר. חשתי זעם רב על כך שמישהו בכלל אומר לאמא, שהבן שלה יהיה מת בבוקר. אמא שלי נכנסה עם הפנים הכי שלוות שיכלה לעטות על עצמה. ביקשתי ממנה שתזיז את השידה ותדחף אותה, כך שתיצור זווית עם המיטה. היא לא הבינה מדוע וחשבה שאני הוזה. הדיבור שלי גם היה כבד. אך בזווית הזאת, בזכות המראה שעל השידה, יכולתי לראות מבעד לדלת, דרך החלון המערבי שבחדר השני. הייתי מוכרח לראות עוד [[שקיעה]] אחת, אם נגזר עלי למות. לו היה לי שמץ של כשרון ציור, הייתי יכול לצייר עכשיו את השקיעה הזאת."{{הערה|שם=AR}}
הכעס של אריקסון והרצון שלו לראות עוד שקיעה היו הדרך שלו להישאר בחיים, למרות תחזיות הרופאים. הוא החלים, אך נשאר משותק בכל גופו: הוא היה מסוגל רק לשמוע ולהזיז את עיניו. בעודו מרותק למיטה וחסר יכולת דיבור, הוא שם לב באופן חזק לחשיבותה של [[תקשורת]] לא-מילולית - [[שפת גוף|שפת הגוף]], טון הדיבור - ולכך
הוא החל להיזכר ב"זכרונות גוף" של הפעילות השרירית בגופו שלו. באמצעות ההתרכזות בזכרונות אלו, הוא התחיל לאט-לאט להשיב שליטה על חלקים בגופו, עד כי יכול היה לדבר ולהשתמש בזרועותיו. בהיותו עדיין מחוסר יכולת ללכת, הוא החליט להמשיך לאמן את גופו, על ידי יציאה ל[[שיט]] [[קאנו]] במסלול בן 1,600 ק"מ, לבדו, עם מעט דולרים בכיסו. לאחר הטיול המפרך, היה מסוגל ללכת בעזרת [[מקל הליכה|מקל]].
שורה 35:
*'''תקשור באמצעות מטפורה''' - אריקסון השתמש בסיפורים מטאפוריים על מנת לנצל את השפעתו של התת-מודע לשינוי מצב נפשי.
*'''הכשלה מכוונת''' - על מנת להימנע מציות קצר חיים, הנוטה להוביל להדרדרות בהיעדר המטפל,
*'''תסכול מכוון''' - זוהי גישה פרדוקסלית לשימוש בהתנגדות לשינוי של המטופל. למשל, בטיפול משפחתי, התעלמות מבן משפחה שקט במיוחד עד כי התסכול גורם לו לפלוט בעיה שעל לבו. דוגמה נוספת היא לבקש מאנשים עם בעיה של משקל-יתר לעלות במשקל.
שורה 41:
*'''שימוש במרחב ומיקום''' - לפעמים, בעת טיפול משפחתי, היה מוציא למשל את האם והילד, ומעביר בזהירות את האבא לכיסא של האמא. או את האמא לכיסא של הילד. לפעמים היה מעיר על כך באומרו: "אם תשבי בכיסא של הבן שלך תוכלי לחשוב עליו טוב יותר" או "אם תשבי היכן שבעלך ישב תוכלי אולי להבין את הדרך בה הוא רואה אותי". באופן זה, במהלך סדרת הפגישות, היה כל הזמן מסדר מחדש את מיקומי בני המשפחה. דימוי למה שקורה בעת טיפול במשפחה - סידור מחדש של היחסים ביניהם.
*'''הדגשת החיובי''' -
*'''ווריאציה קטנה של הסימפטום''' - אריקסון היה מורה למטופליו לבצע באופן פעיל ומודע את הסימפטום שממנו סבלו, בדרך כלל עם שינוי קטן כלשהו. בהרבה מקרים הסטיה הקטנה מן הסימפטום המקורי הייתה ניתנת להדגשה והגברה, וניתנת לשימוש כדי לשנות לגמרי את ההתנהגות כולה. דוגמה טיפוסית היא מקרה של ילדה אחת שהייתה כוססת את ציפורניה. אריקסון אמר לה שהיא בעצם שודדת מעצמה את ההנאה האמיתית של כסיסת ציפורניים. הוא עודד אותה לתת ל'''חלק''' מציפורניה לגדול קצת יותר. היא החליטה לגדל את '''כל''' ציפורניה מספיק זמן עד שהיא תוכל ליהנות באמת מכסיסתם. אחרי כמה ימים היא החליטה שהיא לא רוצה לכסוס כלל.
| |||