וו-שו – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ עימוד בפרק קישורים חיצוניים (בוט סדר הפרקים) |
Matanyabot (שיחה | תרומות) מ בוט החלפות: לעיתים |
||
שורה 29:
[[נאן צ'ואן]] – האגרוף הדרומי, סגנון שמתבסס על עבודה בטווח קצר שהייתה נפוצה בדרום סין. נוצרו גם גרסאות מחודשות של סגנונות ישנים המתאימות למטרות תחרותיות ובריאותיות.
לאימון צבאי יצרו שיטת לחימה תחרותית [[סאן-דה]] על בסיס המסורת העתיקה של תחרויות על במות ליי טאי. שנות ה-60 היו תקופה אפלה לאמנויות לחימה בסין. "[[המהפכה התרבותית]]" פגעה קשות במסורת העתיקה מכיוון שאסור היה להתאמן בגלוי. למרות הפגיעה וההגבלות שנוצרו, ידע רב נשמר בהסתר. סין הייתה ובמידה רבה עד היום מדינה סגורה מבחינה תרבותית כלפי העולם.
סגנונות הוושו מגוונים ביותר וכוללים גישות שונות ללחימה, מחיקוי של חיות כגון נמר, עגור, נחש, גמל שלמה ועד תרגולי חישול, היאבקות ועבודה בטווחים קצרים וארוכים.
שורה 43:
לאחר עלייתו לשלטון שימין המשיך להשתמש בשירות המסור של הנזירים. ואלה שלמו לו בנאמנות ובעצם בנו עליו הימור שהצליח. הקיסר מסר לידי המנזר רכוש רב, נכסים, אדמות ונתן לנזירי שאולין זכויות מיוחדות. הוא הודה להם בכך שיצא בהודעה ממלכתית על כך שהמנזר שלהם הוא המרכז הטוב ביותר לאמנויות לחימה. בין הזכויות המיוחדות שקיבלו נזירי שאולין היה אישור לאכילת בשר, אישור לשאת נשק ואישור להחזיק צבא פרטי של נזירים לוחמים. מנזר שאולין מאז החל לשחק תפקיד פוליטי מאוד חשוב בממלכה והיה מאוד מעורב בפעילות הקיסר והממשל.
מנזר שאולין התפרסם והתחזק. במהלך ההיסטוריה הארוכה שיחק שאולין-סה תפקיד מדיני ואף ביטחוני חשוב לשלטונות סין. במשך דורות הוא משך מומחים בלוחמה ונצבר בו ידע נרחב מאוד על שיטות לחימה ואימון. מדי פעם הנזירים ניסו להביא סדר בתחום זה, ואז היו נוצרים [[טאו לו]] של סגנונות מחודשים. אבל נכון להיום אין סגנון כזה "שאולין צ'ואן". אלא קיימת קבוצה של שיטות לחימה, דרכי אימון וסגנונות, שקשורים בדרך זו או אחרת לשאולין. השאולין המודרני בסין הגדולה עוסק באיסוף, שימור והפצה של ידע זה. המנזר צבר במשך דורות ידע וניסיון של אנשים-מומחי לחימה שהצטרפו לשורות הנזירים שלו. חיילים, שודדים, נוודים וגם רופאים, פילוסופים ומדענים היו מתקבלים למנזר ורוכשים זהות חדשה. הידע שהם היו מביאים אתם נצבר במנזר ומדי פעם מנהיגי הדת היו יוזמים פעולות עיבוד, תיקון וסידור של שיטות לחימה ואימון. עקב כך עשרות סגנונות יצאו לעולם תחת תווית שאולין צ'ואן. סגנונות של חיות וסגנונות שלא קשורים לחיות, תרגילים של [[צ'י קונג]], סגנונות שנחשבים צפוניים ודרומיים. מדי פעם נזירים, או יוצאי המנזר, היו מעבירים את הידע לאזרחים, וכך היו נוצרים סגנונות חדשים. [[קובץ:yung_quan.jpg|ימין|ממוזער|100px|סגנון יונג צ'ואן ([[ווינג צ'ון]])]] כך, לפי האגדות נוצרו יונג צ'ון צ'ואן (האביב הנצחי), [[הונג-ג'יה צ'ואן]] (סגנון משפחת הונג), [[באי חה צ'ואן]] (עגור לבן), [[טאנג לאנג צ'ואן]] (גמל שלמה) ועוד רבים. לא קיים סגנון נפרד בשם שאולין צ'ואן. איש הטוען שהוא עוסק בסגנון שאולין חייב לפרט באיזה סוג או מספר סוגים של שאולין צ'ואן הוא עוסק. היום ניתן למצוא מומחי שאולין צ'ואן בכל רחבי סין. המנזר עצמו הוא מוזיאון ומרכז של שימור, מחקר והפצה של הזרם הזה של האומנות. קבוצות "נזירים" (הנזירים האמיתיים בדרך כלל אינם רשאים לצאת מהמדינה) רבות מבקרים במדינות העולם ומציגים מופעים אוטנטיים
==שאולין דרומי==
שורה 61:
חוץ מהזרמים העיקריים אלה במשך מאות ואף אלפי שנים של התפתחות אמנויות לחימה בסין נוצרו ונשתמרו עד היום אין סוף סגנונות אחרים. כך משפחות סיניות צ'אן, יאנג, וו, סון ועוד כמה יצרו זרם סגנונות טאי ג'י צ'ואן. סגנונות אלה יצאו מגבולות סין ומפורסמים כיום בכל העולם. [[דונג חאי צ'ואן]] יצר במאה ה-19 את [[בה גואה ג'אנג]] או [[פא קואה]] המפורסם מתוך הידע שהוא צבר מרחבי סין. מספרים ש[[שינג אי]] צ'ואן פותח על ידי הגנרל יואה פיי במאה ה-11, אבל ככל הנראה פותח על ידי ג'י ג'י קה (ג'י לונג פונג) על סמך כתבים של הגנרל. סגנון הונג גאר שמייחסים למנזר שאולין הדרומי נוצר במשפחת הונג ועל שמה נקרא. אין עדויות המוכיחות ששאולין הדרומי בכלל קיים בהיסטוריה. כנראה הסגנון התבסס על טכניקות של שאולין שנודעו והתפתחו בקרב העם בדרום סין.
בצפון סין התפתחו כמה סגנונות "מוסלמיים" בקרב העדות שקיבלו את [[אסלאם|הדת המוסלמית]]. דוגמה לכך [[ג'ה צ'ואן]] - סגנון שהיה אחד מכמה סגנונות אגרוף ארוך אשר שמשו כבסיס לצ'אנג צ'ואן של הוו שו המודרני התחרותי.
ברוב הסגנונות מפתחי הסגנון הקדומים או המורים היום נוטים ליחס להם היסטוריה עתיקה
נתחיל מכך שאמנות לחימה כנראה לא הייתה יכולה להתקיים בתקופת [[החברות הארכאיות]] או ב[[תקופה פרה-היסטורית]]. בחברות כאלה עדיין חסרה חלוקה תעסוקתית ומקצועית. כל גבר בכפר הוא לא רק לוחם, אלא גם צייד, דייג, איכר, רוע, נגר, בנאי... אין שם לוחמים מקצועיים כמו שיהיו חיילים של הקיסר - ג'ון שי או נזירים לוחמים – ווסנים במנזר שאולין. להם, ללוחמים מקצועיים האלה שליטה בנשק ויכולת להלחם הם העיסוקים העיקריים. סגנונות של אמנויות לחימה הם מבחינה היסטורית תוצר של תרבות מפותחת. סגנונות כאלה היו יכולים להיווצר רק בתרבויות מחולקות לקבוצות חברתיות-מקצועיות מוגדרות היטב ויציבות. זה התאפשר רק בימי הביניים בהיסטוריית האנושות. וגם אז חשוב לציין עיקר המיומנויות של לוחמים התמקד ביכולת השליטה בנשק קר כמו חרב, חנית וכדומה. באמנויות לחימה מסורתיות ועתיקות לחימה עם נשק היא המרכז של השיטה, מפני שבמשך עשרות אלפי שנים הלחימה הייתה מתבצעת בעיקר בעזרת נשק קר. במקום השני בחשיבות הייתה לחימה בידיים ריקות נגד יריב עם נשק בידיו. אומנם, בהיסטוריה של סין הייתה תקופה ארוכה של מאות שנים בה שלטו במדינה פולשים [[מנצ'ורים]] שאסרו על אזרחיה לשאת נשק כלשהו, וכך, נולדו והתפתחו בקרב העם שיטות לחימה יעילות ומתוחכמות בלי נשק, ובצורה הזאת הם שרדו עד ימינו.
טעות לחשוב שהמומחים של אמנויות לחימה סיניות היו כולם כאחד אנשי סגולה במעלה עליונה, פילוסופים מתורבתים, אנשי רוח מכובדים. זה רק חלק מהמיתוסים הדמיוניים והם לא בדיוק תואמים את המציאות. את שיטות הלחימה, קרי דרכי הרג והשמדה של האויב, היו יוצרים לוחמים מקצועיים, שודדים ופושעים, שומרי שיירות משכר, שומרי ראש ורכוש לסוגיהם.
| |||