דבורים – הבדלי גרסאות

ה'''דבורים''' ([[שם מדעי]]: '''Apiformes''' או '''Anthophila''') הן קבוצה [[מונופילטיות|מונופילטית]] של [[חרקים]] מעופפים, השייכת לעל-המשפחה [[Apoidea]] שבסדרת ה[[דבוראים]]. הדבורים התפתחו מקרובותיהן ה[[צרעה (חרק)|צרעות]]; בניגוד לאבותיהן הקדמוניים שצדו [[טורפים (ביולוגיה)|טרף]] עבור [[פגית|זחליהם]], הדבורים ניזונות מ[[צוף]] ו[[אבקה (בוטניקה)|אבקת פרחים]] בלבד בכל שלבי חייהן. התלות של הדבורים במשאבי מזון אלו, שמקורם בעיקר בפרחים, יוצרת מערכת מורכבת של [[סימביוזה|יחסי גומלין]] בין דבורים לצמחים. הדבורים נחשבות לווקטור הגדול, המפותח והחשוב ביותר של [[האבקה#האבקה ביוטית|האבקה ביוטית]]; למינים רבים של דבורים יש ערך רב עבור ה[[חקלאות]], הנאמד לעתיםלעיתים בסכומי עתק.

** דרגות נמוכות של אורח חיים חברתי קיימות במגוון רחב של [[טקסון|טקסונים]], למשל במינים שונים בסוגים [[חריצית]] ו[[הליקטית]], וכן ב[[דבורת-עץ|דבורי העץ]]. במינים אלה, מספר נקבות חולקות יחדיו קן אחד; כל דיירות הקן פוריות מבחינה פיזיולוגית, אך לעתיםלעיתים רק חלק מהן מטילות ביצים בפועל.

* '''איברי איסוף האבקה''' – לנקבות של מרבית המינים יש איברים מיוחדים המאפשרים איסוף יעיל של אבקת פרחים אותה צוברת הנקבה בתוך תאי הקן, כמזון לזחלים. איברי איסוף האבקה הם לרוב בצורת שערות מסועפות, היוצרות שטח פנים גדול וכך כולאות ביניהן מספר רב של גרגרי אבקה. למרבית הדבורים איברי איסוף אבקה בצורת שערות הממוקמים על הרגליים האחוריות, ולעתיםולעיתים גם איברים קרובים כגון החזה האחורי. במשפחת הגזרניתיים, לעומת זאת, שערות איסוף האבקה ממוקמות על צידה התחתון של הבטן. בסוג [[מסוונית]] שבמשפחת ה[[קולטיים]], אין כלל שערות איסוף אבקה, והאבקה נבלעת על ידי הנקבה ומוקאת החוצה בקן. קיומם של איברי איסוף אבקה מאפיין נקבות של מינים הבונים קִנים באופן עצמאי; נקבות של דבורים טפיליות וכן זכרים של דבורים באשר הם, אינם אוספים אבקה ולכן אין להם איברים מיוחדים לאיסוף אבקה, ובאופן כללי גופם על-פי רוב פחות שעיר מאשר גופן של הנקבות העצמאיות.

* '''אסטרטגיית הקינון''' – לכל קבוצה טקסונומית של דבורים ולעתיםולעיתים גם לכל מין אסטרטגיית קינון ייחודית משלו. דרך הקינון הנפוצה ביותר היא חפירת מחילות באדמה או ניצול מחילות קיימות בה. דרכים אחרות כוללות: קינון במחילות בתוך עצים, בגבעולים חלולים, בתוך קונכיות של חלזונות, בניית קִנים חשופים מבוץ, ועוד. מינים המשתמשים באסטרטגיות קינון דומות (למשל קינון באדמה) עשויים להיבדל במבנה הקן, למשל אורך המחילה, צורת ההסתעפויות מהמחילה הראשית, מספר התאים בקן יחיד, ועוד. מינים טפיליים אינן בונים קִנים כלל, אלא מנצלים קִנים של מינים אחרים.

* '''שימוש בחומרים לריפוד הקן''' – מינים רבים מפרישים מבלוטות מיוחדות חומרים האוטמים את דפנות התאים ולעתיםולעיתים גם המחילות, ומונעים חדירת מים ולחות, העלולים להרוס את מלאי המזון שבקן. מינים אחרים אוספים מגוון חומרים חיצוניים למטרה דומה, כגון עלים, שערות צמחיות, ושרף צמחי.

בישראל ובארצות רבות עם אופי אקלים דומה, מרבית מיני הדבורים פעילים באביב. מעבר לכך, קיימים בישראל ובארצות נוספות בעלות מגוון דבורים עשיר, מינים מסוימים של דבורים הפעילים בכל עונה ועונה. קיימים מינים המקימים דור יחיד בשנה, ולעומתם מינים המקימים שניים, שלושה ואף ארבעה דורות בשנה אחת. מינים מסוימים, בייחוד מינים חברתיים ו[[כוללנות|כוללניים]] (גנרליסטיים), כגון דבורת הדבש, פעילים לאורך כל השנה; מינים אחרים פעילים במשך תקופה קצרה בלבד כל שנה, חלקם מינים התלויים במקור מזון ספציפי (פרחים מקבוצה מסוימת) הזמין רק בעונה קצובה. זכרי הדבורים פעילים על-פי רוב למשך תקופה קצרה יותר מאשר הנקבות. במינים העונתיים, הזכרים מופיעים בדרך כלל בתחילת העונה, מזדווגים עם הנקבות שזה אך הגיחו מהקִנים שבהם בקעו, ומתים. במינים המקימים מספר דורות בשנה ובכללם המינים החברתיים, לעתיםלעיתים רק בחלק מהדורות נוצרים זכרים, לרוב בתחילת עונת הפעילות או בסופה.

[[קובץ:Andrena on Anemone 1.jpg|ממוזער|200px|נקבה של [[אנדרנה]] (''Andrena krausiella'') אוספת אבקה מפרח של [[כלנית]], הכרמל. ניתן לראות על גוף הדבורה שני טיפוסים של אבקת פרחים – זו של הכלנית בצבע סגול, וזו של פרחי [[מורכבים]] בצבע צהוב. נוכחות אבקת המורכבים מעידה כי הדבורה החליפה את מין הצמח המבוקר באמצע גיחת השיחור, כלומר נאמנות הדבורה לפרחים היא נמוכה.]]קבוצות ומינים שונים של דבורים מעדיפים צמחים שונים לאיסוף צוף ואבקה. ההבדלים החשובים ביותר מבחינת צרכיהן הקיומיים של הדבורים הם בהעדפת מקורות האבקה. במינים '''אוליגולקטיים''' (oligolectic), איסוף האבקה מוגבל לצמחים ממשפחה אחת ולעתיםולעיתים אפילו סוג אחד בלבד; לעומתם, מינים האוספים אבקה משתי משפחות צמחים או יותר מכונים '''פולילקטיים''' (polylectic). דבורים בעלות '''[[נאמנות (האבקה)|נאמנות]]''' (flower constancy) גבוהה, כגון דבורת הדבש, נוטות לבקר פרחים ממין אחד בלבד או ממספר מינים דומים במהלך כל גיחה מהקן. דבורים בעלות נאמנות נמוכה, לעומתן, עשויות להחליף באופן תדיר בין פרחי השיחור, גם במהלך אותה גיחה. לנאמנות גבוהה ישנו יתרון מבחינת הצמחים המבוקרים, והיא מגבירה את הסיכוי להאבקתם.

מחזור החיים הפשוט ביותר הוא זה של דבורים יחידאיות המקימות דור אחד בשנה. במינים אלו, עונת הפעילות מתחילה כאשר הבוגרים מגיחים לראשונה מהקן בו בקעו. בתחילת עונת הפעילות פעילים גם נקבות וגם זכרים, ומטרתם הראשונית היא להזדווג. נקבה שאינה מופרית מפרישה [[פרומון]] מין המושך אליה את הזכרים ממרחק רב. ישנם מינים בהם ההזדווגות נעשית מיד עם בקיעת הנקבה מקן האם, כאשר הזכרים מריחים את פרומון המין של הנקבה ממרחק וחופרים את דרכם אליה בתוך הקן. במינים אחרים הזוויגים נפגשים במסלולי השיחור שלהם, בחפשם אחר צוף ואבקה. זכר אחד עשוי להפרות מספר נקבות, אך ברוב המינים כל נקבה מופרית על ידי זכר אחד בלבד. הזכרים מתחרים ביניהם על הנקבה, ולעתיםולעיתים קרובות נקבה אחת מוקפת בזכרים רבים הנאבקים להגיע ראשונים אל הנקבה. ברגע שהנקבה מופרית, היא מיד מפסיקה להפריש את פרומון המין, והזכרים מתפזרים. ישנם מינים, כמו דבורת הדבש, בהם נקבה אחת עשויה להיות מופרית על ידי מספר זכרים; לעובדה זו ישנן השלכות מרחיקות לכת על המבנה הגנטי ויחסי הקִרבה בתוך אוכלוסיית המין.

לאחר ההזדווגות שומרת הנקבה את הזרע בתוך איבר מיוחד בגופה – [[נרתיק זרע]] (spermatheca) – והוא מספיק לה להפריית כל הביצים שתטיל. נקבה שהזדווגה מתחילה במלאכת הכנת הקן, איסוף חומרי המזון בו, הטלת הביצים, ואטימת הקן. לכל מין של דבורה קן טיפוסי משלו, המאופיין במיקומו, במבנהו, ובחומרים הממלאים אותו. מבנה טיפוסי של קִנים רבים כולל מחילת כניסה ראשית ממנה מסתעפים תאי ההטלה. כל תא הטלה מכיל לחם דבורים בכמות המספיקה להתפתחות דבורה אחת, ובסמוך לו מוטלת הביצה. הנקבה יוצאת מהקן לגיחות, במהלכן היא אוספת צוף ואבקה להכנת לחם הדבורים; חלק קטן מהצוף והאבקה היא צורכת בעצמה כמקור אנרגיה (צוף) ולצורך התפתחות השחלות (אבקה). כמות הגיחות הנדרשת לצורך הכנת תא הטלה יחיד תלויה ביעילות האיסוף של הדבורה, וזו מושפעת מהמורפולוגיה הן של צמחי השיחור והן של הדבורה הנדונה; מינים שונים של דבורים מתאפיינים במספר שונה של גיחות הנדרש להכנת תא יחיד. עם סיום הכנת לחם הדבורים בתא, הדבורה מטילה את הביצה בקרבת הלחם, ולאחר מכן אוטמת את התא (בחלק מהמינים). כשהתא מוכן הנקבה עוברת להכנת התא הבא וכך הלאה, עד למילוי כל התאים בקן. משהסתיימה הכנת הקן, הדבורה עשויה לבנות קִנים נוספים, עד סיום עונת הפעילות. בסוף עונת הפעילות הנקבה הבוגרת מתה, ולעתיםולעיתים אף לפני כן (למשל עקב טריפה).

מבין משפחות הדבורים, ה[[קולטיים]] נחשבה במשך שנים רבות למשפחה הקדומה ביותר, אולם מחקרים מהשנים האחרונות תומכים דווקא במליטיים כמשפחה הקדומה ביותר. מעבר לכך, משפחות מסוימות של דבורים שהוכרו בעבר (כגון מדרוניתיים) בוטלו, ולעתיםולעיתים הוספו משפחות חדשות. המחקר העדכני מכיר בשבע עד תשע משפחות של דבורים, להלן:

דבורים אלו מתאפיינות בגוף קירח ברובו ועם פּספּוס בולט על גב הבטן בצבע צהוב, אדום או לבן. הקינון הוא לרוב על מצע חשוף או בתוך חללים קיימים (כגון מחילות או קונכיות נטושות), לעתיםלעיתים רחוקות במחילות שהדבורה חופרת בעצמה. תאי הקינון מכילים, בהתאם לטקסון, מגוון רב של חומרים שונים אותם אוספת הנקבה מחוץ לקן – שרף, שערות צמחיות, גזרי עלים, פיסות אבן או אדמה, וכולי. בישראל קיימים הסוגים:

הסוג [[נומדה]] (''Nomada'') הוא הסוג הגדול ביותר של דבורים טפיליות. מספר המינים הרב עבר התאמות למגוון עצום של פונדקאים. לדבורים אלו מראה המזכיר צרעה, הן קרחות ולעתיםולעיתים קרובות עם צבעי חום, אדום וצהוב.

* '''[[מחושית]]''' (''Eucera'') – סוג נפוץ של דבורים בינוניות עד גדולות. מקור שם הסוג במחושים הארוכים של הזכרים, לעתיםלעיתים כאורך הגוף עצמו ואף יותר. בישראל המחושית פעילה מסוף החורף ועד תחילת הקיץ, והיא אחד הסוגים הנפוצים בתקופה זו. הזכרים נצפים לעתיםלעיתים קרובות כשהם ישנים בפרחים שונים, כגון [[פשתה שעירה]], [[צבעוני ההרים]], ועוד. מינים מסוימים של צמחים מסתמכים על לינת הזכרים בפרחיהם לצורך האבקתם, למשל [[אירוס]]י ההיכל וה[[סחלב]] [[שפתן מצוי]].