פתיחת התפריט הראשי

שינויים

מ
בוט החלפות: אידיאל, לעיתים
ה[[רמב"ם]], שהיה מפתח מרכזי של תורת השלילה בפילוסופיה היהודית, מצא את מקורותיה בהגות אריסטו, ובמקביל במקרא, בפיוט ובספרות החז"לית. ההתמודדות עם הגשמת האל אמנם מצויה בחלק מהתרגומים והפרשנויות למקרא, אולם ההוגה היהודי הראשון שאימץ כמתודה את ההוכחה דרך השלילה היה [[פילון האלכסנדרוני]], ב[[אפולוגטיקה]] על קיומו הפשוט של האל. פילון יצא מנקודת הנחה שייחוס תארים לאל ועצם הגדרתו סותרים את העיקרון המקראי של אי הידמות האל לכל שאר הנמצאים. משמעות פירושו של פילון הייתה כי אין לקרוא את השמות הניתנים לאל במקרא (כגון "רחום", "גיבור") כפשטם, אחרת הם באים בסתירה עם אותו עיקרון עצמו. החוקר [[הארי אוסטרין וולפסון]] מצא כי דרך השלילה בה נהג פילון הייתה למעשה אב-טיפוס לשיטותיהם של הפילוסופים היוונים ה[[נאופלטוניזם|נאואפלטונים]], דוגמת [[פלוטינוס]] ממנו הגיעה תורת שלילת תוארי האל אל ה[[כלאם]] ה[[מועתזילה|המועתזילי]] ואל ההוגים היהודים בימי הביניים{{הערה|ישפה, ר' (2007) עמ' 210}}.
 
שלילת התארים בפילוסופיה של פלוטינוס נובעת מפרשנותו למושג ה"אחד" בדיאלוג [[פרמנידיס]] ל[[אפלטון]]. בהתייחסו להיפותזה הראשונה המובאת שם, המתארת את המושג לפי שאינו ניתן לחלוקה, לתפיסה (גשמית או שכלית), להזזה או להבסה, פלוטינוס מדגיש בכתביו את האחד הזה כסיבת כל הצורות האחרות. באופן זה הוא מחבר בין ההגדרות השוללות להתייחסות של פילון לאלוהים. קשר זה בקובץ כתביו [[אניאדס]], כאשר פלוטינוס מתייחס לשאיפת האדם ביחס לאחד: "מחשבתנו אינה יכולה לתפוס את האחד, כל עוד גורמים נוספים מוסיפים להתקיים בהפש... להשגת האחד עלייך לשחרר את הנפש מכול דבר חיצוני ולפנות בשלמות פנימה, ללא הישענות על המונח מחוץ, תוך חשיפת השכל לצורה אידאליתאידיאלית הקודמת לתפיסות החוש, ושכח גם את עצמך כדי להתקרב להבנת האחד". התייחסות זו ל"אחד" המופשט, כאל מושא שאיפת האדם והסיבה הראשונה להיווצרות, הביאו את פלוטינוס להיחשב לראשון שהציע תאולוגיה סדורה בשיטת שלילת התארים.
 
==שלילת התארים בתאולוגיה וב[[כלאם]] המוסלמי==
להלן דברי הרמב"ם במורה הנבוכים:{{הערה|1=א, נט; בתרגום מיכאל שורץ}}
:התברר אפוא גם לך מן הדברים האלה ש'''לא מותר''' לנו להתפלל בכל התארים המיוחסים לאל בספרי הנביאים ולומר אותם, שהרי הוא לא אמר: אלמלא דאמרינהו משה רבנו לא הוינא יכלינן למימרינהו אלא הוא הוסיף תנאי אחר והוא: ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו בתפילה ואז מותר לנו להתפלל בהן;
:ולא כמו שעשׂו הללו שלא ידעו את האמת, אשר הרבו דברים, האריכו וחידשו-מדעתם בתפילות שחיברו ובדרשות מליציות שיצרו, כדי להתקרב בהן אל האל לפי טענתם, כשהם מתארים בהן את האל בתארים שאילו תואר בהם אחד מבני-האדם היה זה חיסרון לגביו, מכיוון שהם לא הבינו את המשמעויות הרמות, הזרות לשׂכליהם של ההמונים '''ועשׂו את האל יתעלה מדרס ללשונותיהם''', ופנו אליו בכל מה שהם חשבו למותר והִרבו מלים בכך עד שתיארו אותו כמתנועע מתוך היפעלות לטענתם. במיוחד כאשר היו מוצאים מקראות מפורשים על כך בדבריו של נביא, היה הדבר מותר בעיניהם להביא מקראות שראוי להוציאם מפשוטם בכל אופן ומפרשים אותם לפי פשוטם, וגוזרים מהם ומוציאים מהם מסקנות ובונים עליהם אמירות. לעתיםלעיתים קרובות הפייטנים והדרשנים או אלה שטענו שהם מחברים שירה, התירו לעצמם דברים אלה. כך, נתחברו אמירות שחלקן כפירה מוחלטת ובחלקן יש אווילות ודמיון קלוקל עד כדי להצחיק אדם לפי טבעו בשמעו אותן ולגרום לו בכי כאשר הוא מתבונן כיצד נאמרות אמירות אלה על האל יתעלה! [...]
:איני אומר שזאת עבירה, אלא חֵרוף וגִדוף בשגגה [...]
:אם אתה מכלל מי אשר יחוס על כבוד קונו, אין ראוי לך שתשמע אותם בשום אופן, לא כל שכן שתאמר אותם, קל וחומר שתעשׂה כמותם, שהרי יודע אתה את מידת חטאו של מי אשר יטיח דברים כלפי מעלה. אין ראוי לך בשום פנים לעסוק בתוארי האל מתוך חיוב על-מנת לרומם אותו לטענתך. אל תחרוג ממה שתיקנו אנשי הכנסת הגדולה בתפילות ובברכות, ודי בכך בהכרח! די עד מאוד! כפי שאמר ר' חנינא.