אוניות הקו בצי הבריטי – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ ניסוח
Matanyabot (שיחה | תרומות)
מ בוט החלפות: לעיתים
שורה 34:
תהליך הגיוס בכוח נתפס בפולקלור הבריטי כמהלך שבו נחטפו אנשים תמימים מבתיהם. בפועל היו רוב המגויסים בעל כורחם מלחים בצי הסוחר, שחיפשו את העסקה הטובה ביותר מבחינתם; היו לא מעט מלחים שערקו מן הצי אל צי הסוחר, וגם בכיוון הפוך. מבחינה סטטיסטית אירעו רוב העריקות ב-18 החודשים הראשונים של השירות; לאחר תקופה כזו כבר לא היה משתלם כלכלית למלח לערוק.
 
קבוצה השלישית של מתגייסים היו אנשים שנשלחו כמכסה (quota) שהוטלה על כל מחוז בבריטניה. המחוזות השונים היו אמורים לספק מספר מסוים של אנשים לטובת הצי. בפועל, נשלחו בדרך כלל פושעים ואסירים; לאסירים הייתה העסקה משתלמת, שכן אף על פי שסיכנו את חייהם והעמידו עצמם תחת עולה של משמעת חמורה, הרי שבדרך זו היו יכולים להימלט מעונשם ואף לזכות בפנסיה ממשלתית בסוף השירות (תאורטית לפחות; לעתיםלעיתים קרובות לא שולם שכרם של המלחים במועד, וגם לא במלואו, אם בכלל).
 
המלחים דורגו בשתי דרגות: מלח מן השורה (ordinary seaman) ומלח מקצועי, או מיומן (able seaman). מלח עלה בדרגה לאחר שירות של כשנתיים, אך היה יכול לאבד אותה בגין עבירות משמעת שונות.
 
====משמעת====
ה[[משמעת]] על סיפון אוניות הקו, כבכל הצי הבריטי, הייתה קשוחה מאד, וכללה לעתיםלעיתים קרובות [[ענישה]] גופנית. אולם, המשמעת הנוקשה לא הייתה יוצאת דופן; מערכת המשפט של אותה תקופה לא הכירה כלל מושגים אחרים של ענישה, ועונשי [[תלייה]] ניתנו לעתיםלעיתים קרובות, על עבירות קלות מאוד בעיני בן דורנו.
 
בים ניתן עונש מוות, בתלייה, על [[מרד]], [[בגידה]] או [[עריקה]]. עונש מוות ניתן גם על [[מעשה סדום]], אולם נרשמו מקרים בודדים בלבד של הוצאה להורג מסיבה זו. הוצאה להורג הייתה יכולה להתבצע רק לאחר [[משפט צבאי]] ב[[בית דין צבאי]] שהיה מורכב מחמישה קפטנים. קפטן לא יכול היה להוציא להורג על דעת עצמו, ולפיכך התבצעו רוב ההוצאות להורג רק כאשר היו מספר אוניות ביחד, בדרך כלל בשייטת או פלגה. ההוצאה להורג התבצעה עם עלות השחר, על אחד מתרני האונייה (התלייה התבצעה מקצה אחד ממוטות הרוחב של התרנים, yardarm). כל צוות האונייה היה מתייצב לצפות בהוצאה להורג, וסירות מלאות במלחים מספינות אחרות היו מגיעות לצפות בהוצאה להורג גם הן, כדי לראות את העונש וגם כדי למנוע מרידה בין מלחי האונייה שבה התבצעה התלייה.
שורה 55:
הקצינים באוניות היו כולם בעלי דרגת [[לוטננט (צי מלחמתי)|לפטננט]]. אין להשוות דרגה זו לדרגה המודרנית, המקבילה לדרגת [[סגן]] בצה"ל; ההשוואה הנכונה היא לתפקידי [[חובל|קצין ראשון]], שני, וכן הלאה, בספינות צי הסוחר כיום. בספינת קו היו חמישה קצינים כאלו, כאשר הקצין הראשון היה סגנו של ה[[קפטן (צי מלחמתי)|קפטן]] ולמעשה ניהל את כל ענייני הספינה בשיגרה; דרגתו מקבילה כיום לדרגת רב סרן בערך.
 
התפקיד המשמעותי והמהותי ביותר בספינה היה תפקיד הקפטן. מפקדי ספינות מלחמה קטנות יחסית (דרג ששי ומטה) היו בדרגת [[קומנדר (הצי המלכותי הבריטי)|קומנדר]], שהייתה דרגה אחת לפני הדרגה הנכספת, קפטן, אם כי כלל לא היה מובטח שקומנדר יהפוך לקפטן. לעתיםלעיתים לא נדירות הפכה דרגה זו לתחנה הסופית בקריירה של קצין.<br />
דרגת קפטן בצי הבריטי נקראה גם post captain, כלומר קפטן רשום - מי שדרגתו נרשמה באדמירליות ופורסמה ברשומות הצי.
 
שורה 78:
המלחים היו מאוגדים בקבוצות של ששה עד שנים עשר, שבהן אכלו את ארוחותיהם. קבוצות אלו נקראו '''מס''' (mess), ושם זה הפך לכינוי לחדרי האוכל בספינות עד היום (כולל ב[[חיל הים הישראלי]]). האוכל בושל ב[[מטבח]] שנקרא galley, על ידי מלח ותיק, בדרך כלל [[נכות|נכה]] שלא יכול היה לעשות תפקידים אחרים בספינה.
 
במאה ה-18 כמעט ולא היו ידועות שיטות לשימור מזון, ולפיכך מגוון המזון שעמד לרשות הצוות היה מצומצם מאד: בשר שהומלח ונשמר לזמן רב, [[שיבולת שועל]] וסוגי [[גבינה]] שניתן היה לשמר, וכן לחם שנקרא hardtack, שהיה למעשה מעין קרקר, עשוי מקמח, מים ומלח, שנאפה כמה פעמים והיה קשה ועמיד מאד. תנאי השימור היו גרועים ופרימיטיביים. הלחם היה נגוע, לעתיםלעיתים קרובות, ב[[עובש]] ובתולעים, והבשר היה קשה לאכילה. כאשר מזג האוויר היה סוער כובתה האש במטבח הספינה (מחשש לדליקה העלולה להיגרם מהתהפכות התנור עקב טלטולי הספינה), ואז לא ניתן היה לבשל את הבשר כלל, וזה הוגש קשה וכמעט בלתי אכיל.
 
מים נשמרו בחביות עץ, ואיבדו את טריותם תוך זמן קצר. קפטיינים נצטוו לחדש את מלאי המים בתכיפות, ככל שניתן. במקביל, חולקה למלחים [[בירה]], או [[יין]], ובנוסף, קיבלו אנשי הצוות [[רום]], שעורבב בשלושה חלקים מים. התערובת נקראה [[גרוג]]. מכיוון שאנשי הצוות הפכו עמידים ל[[משקה חריף|אלכוהול]], הם נטו לצבור את מנות האלכוהול שלהם ולשתות מנה של מספר ימים בפעם אחת. כמות המשקה, אשר איפשרה למלחים להשתכר, פגעה בצייתנותם ובנימוסייהם כלפי מפקדיהם. הגרוג, אשר התקלקל אם נצבר לאורך זמן, גרם לצוברי המשקה לחוש ברע, והביאם לאגף החולים, שלא היה מקום נעים. כך נמנעה צבירת המשקה.