טריסטן ואיזולדה – הבדלי גרסאות

ישנן שתי מסורות עיקריות לאגדה על טריסטן. הקדומה יותר כללה את ה[[רומנסה|רומנסות]] של שני משוררים צרפתים מהמחצית השנייה של המאה ה-12, [[ברול]] ו[[תומאס מבריטניה]]. ניתן להתחקות אחר מקורותיהם עד לגרסה המקורית, הארכיטיפית, של הרומנסה הקלטית. מסורות מאוחרות יותר מוצאן מרומנסת הפרוזה 'טריסטן' מ-[[1240]], שהתרחקה לא במעט מהסיפורים המוקדמים שכתבו תומאס וברול. הפרוזה 'טריסטן' נעשתה לסיפור הרשמי מימי-הביניים על טריסטן ואיזולדה שסיפק את הרקע לכתביו של סר [[תומאס מלורי]], המחבר האנגלי שכתב את "[[מות ארתור]]" ב-[[1469]].

 

 

בסיפורו של ברול, טריסטן נוסע ל[[אירלנד]] כדי להביא עמו בחזרה את איזוט הנאווה ככלה לדודו המלך מרק. בדרך חזרה, הם שותים בטעות שיקוי אהבה הגורם לזוג להתאהב נואשות למשך שלוש שנים. על-אף שאיזוט נישאת למרק, השיקוי מאלץ אותה ואת טריסטן לחפש אחת אחר השני בשביל לתנות אהבים. אף על פי שהדמות האצילית הארתוריאנית הטיפוסית תבוש במעשה שכזה, שיקוי האהבה השולט בהם משחרר את טריסטן ואיזוט מכל רסן. בכך, ברול מציגם כקורבנות. יועצי המלך מנסים שוב ושוב להעמיד את הזוג לדין באשמת ניאוף, אך פעם אחר פעם הזוג עושה שימוש בתכסיסים כדי לשמור על חזותם התמימה. לבסוף, השפעת שיקוי האהבה מתפוגגת, ושני האוהבים חופשיים לבחור האם להמשיך במערכת היחסים שלהם, אם לאו. הסיום של ברול מעורפל מן הבחינה המוסרית, ושונה בכך מאוד מכותבים בני-דורו דוגמת [[כרטיין מטרואה|קרטיין דה טרואה]], בהוסיפו הילת-מסתורין לאגדה על טריסטן.