הנשמה במצרים העתיקה – הבדלי גרסאות

[[צל|צילו]] של האדם, ה"שעות" שלו, תמיד היה נוכח. אדם אינו קיים ללא צל, וגם לא הצל ללא האדם, ולפיכך הניחו המצרים שהצל כולל בתוכו משהו מהאדם אותו הוא מייצג. מסיבה זאת, לעתיםלעיתים התייחסו המצרים ל[[פסל (יצירה)|פסלים]] של אנשים או אלים כצל שלהם.

[[שם פרטי|שמו]] של אדם (''רן'' במצרית) ניתן לו ב[[לידה]] והוא יתקיים כל עוד יאמרו אותו, דבר שמסביר מדוע ניסו להגן עליו, ושמו אותו במספר רב של כתבים. למשל, מטרתו של חלק מ''ספר הנשימות'', שהתפתח מתוך ''[[ספר המתים]]'', היה להבטיח את המשך קיומו של השם. לעתיםלעיתים קרובות שמו [[קרטוש]] (חבל קסום) סביב לשם כדי להגן עליו. לחלופין, שמותיהם של אויבי המדינה, כמו [[אחנתון]], נמחקו מתוך אנדרטאות ומונומנטים. לפעמים הם הוסרו על מנת לפנות מקום לשמו של אדם אחר, וכך לחסוך את הצורך בבניית מונומנט חדש.

המצרים האמינו גם שהקה מחוזק בעזרת מאכל ומשתה. לפיכך ניתנו למתים [[מתנה|מנחות]] של מאכל ומשתה, למרות שהקה שבתוך המנחות, ולא המנחות עצמן, הוא שנאכל. הקה לעתיםלעיתים קרובות הוצג ב[[איקונוגרפיה]] המצרית כדמות שנייה של האדם.

לאחר המוות, היה קיום שדומה למדי לקיום הפיזי הרגיל. המודל לקיום חדש זה היה המסע של [[השמש]]. בלילה השמש ירדה אל ה[[דואט (מיתולוגיה מצרית)|דואט]] (עולם המתים). השמש פגשה שם את גופו החנוטה של אוסיריס. אוסיריס והשמש, שמחזקים זה את זה, עולים לחיים חדשים ליום נוסף. עבור המתים, הגוף והקבר שלהם היה האוסיריס והדואט האישי שלהם. מסיבה זו מתייחסים אליהם לעתיםלעיתים קרובות כ"אוסיריס". כדי שתהליך זה יפעל, יש צורך בשמירה על הגוף כדי שבה יוכל לשוב המשך הלילה ולעלות לחיים חדשים ביום.