בילי מלמן – הבדלי גרסאות

הספר היה ככל הנראה התגובה הראשונה, המבוססת על מחקר היסטורי, לספרו הידוע של [[אדוארד סעיד]], אורינטליזם שמאז פרסומו ב-[[1976]] קבע את האג'נדה המחקרית והרטוריקה בשדה ההולך ומתרחב של חקר תרבות וקולוניאליזם באירופה. מלמן לא ניהלה עם סעיד וויכוח אידאולוגי או פוליטי, אלא דנה באופן טיעונו, בכשליו המתודולוגיים ובראייתו את הקולוניאליזם. ספרה הצביע על כך שאימפריות מערביות לא היו הומוגניות, שאירופאים לא ראו הבדלים ביו תרבויות אך ורק במושגים של ה'אחר', שלמעשה ראייה דיכוטומית של 'אירופה', ו'העולם', אינה תורמת להבנת מרקם היחסים בינה לבין הקולוניות שלה. בספר היא חשפה את כתביהן של מאות נשים אורינטליסטיות, מסיונריות, נוסעות, אתנוגרפיות, ארכאולוגיות ובלשניות, שפעלו במזרח התיכון, מראשית [[המאה השמונה עשרה]] ועד לתום מלחמת העולם הראשונה ובדקה כיצד מעמד חברתי ומגדר עצבו את האופן שבו אירופה 'התבוננה' בעולם ולעתיםולעיתים בה עצמה.

הספר דן באופן שבו יוצרו, יוצגו, הופצו ומוחזרו שתי תקופות בעבר הבריטי והאירופי, בבריטניה: המלוכה הטיודורית והמהפכה הצרפתית- בתקופה שמהמלחמות בעקבות [[המהפכה הצרפתית]] ועד להתפרקות האימפריות והחלשות המערב לאחר [[מלחמת העולם השנייה]]. בניגוד לקונצנזוס, אין מלמן דנה בשימוש בהיסטוריה כדרך של מניפולציה או כמכשיר כוח או שליטה גרידא, של המדינה המודרנית, של אידאולוגיות, של מפלגות, של אליטות, או של תעשיות התרבות. אין היא מבטלת דעה רווחת זו. היא מציעה במקומה קורקטיב להיסטוריוגרפיה. עניינה הוא ב'תרבות ההיסטוריה': בדרכים שבהן קבוצות ופרטים, יצרנים וצרכנים, עשו שימוש בעבר בחייהם החברתיים והחומריים ובדמיונם, בשימושים שעשו – או שלא עשו- בעבר ובמשמעויות שהעניקו לו. ההיבט החומרי של השימושים בעבר נחקר מעט טרם מלמן. הספר מבקר גם את הקונצנזוס שעל פיו בבריטניה שלטה ראיית העבר כמקום בטוח, כתהליך של קדמה וכערש של חירות, יציבות ושגשוג וכי החברה ה[[קפיטליזם|קפיטליסטית]], התעשייתית והעירונית המובהקת ביותר, מצאה מפלט בדמיון עבר כפרי, אגרארי אידאליאידיאלי. הספר בוחן מקורות מילוליים, ויזואליים וקוליים (מוזיקה) בתרבות פופולרית ענפה שבה ההיסטוריה יוצגה, הופצה ונוכסה כאלימה, כמקום של "אימים" ושל היעדר ביטחון. הספר אינו מדיר טקסטים קנוניים של הוגים וסופרים כ[[תומאס קרלייל]] ו[[צ'ארלס דיקנס]], ציורים מז'אנר הציור ההיסטורי, [[אופרה]] היסטורית לרגל טקס הכתרתה של [[אליזבט השנייה]] ב-[[1953]], וביוגרפיות. הוא בוחן אותם בצד ספרות עממית בהמשכים, איורים, גלויות, מלודרמה עממית, פנטומימה, ספקטקלים עירוניים כמו פנוראמות היסטוריות, שהוצגו עד ל[[שנות השישים]] של המאה התשע עשרה וסרטים היסטוריים. בצד כל המקורות המילוליים והוויזואליים, עושה הספר שימוש באובייקטים היסטוריים : דמויות שעווה - במוזיאון מאדאם טוסו - מונומנטים - כטאואר של לונדון, בודק כיצד נוצר הטאואר ואיך הפך למונומנט לאומי, בוחן חפצים לשימוש יומיומי ששחזרו או ייצגו נושאים ופרקים מן ההיסטוריה. הספר מבקש אפוא לגעת גם בהיסטוריה ש, מעבר למילים'. הספר מנסה להגיע לשילוב שביו מבנים חברתיים ושינוי תהליכי המודרניזציה באירופה: בתחום הטכנולוגי, פוליטי, חברתי, או האורבני, מחד גיסא, לבין הדינאמיקות של התרבות ופעילותם של בני אדם בתרבות מאידך גיסא.