תיאטרון מחול – הבדלי גרסאות

מאז סוף [[המאה ה-19]], ראשיתו של התיאטרון המודרני, הלכו ורווחו כמתודיקות משחק ובימוי שיטות השמות במרכז את ההבנה הרגשית והנרטיבית של הדמות והסיטואציה הדרמטית כנקודת מוצא. [[קונסטנטין סטניסלבסקי]] ([[1863]]-[[1938]]) היה הראשון שניסח [[שיטת סטניסלבסקי|שיטה]] מקיפה ומפורטת, גם בהשפעת הרעיונות של ה[[פסיכואנליזה]] במתווה של [[זיגמונד פרויד]] אשר התפתחו בתקופה זו, הכוללת מערכת שאלות של "עבודת שולחן" שמטרתה לגרום לשחקן ולבמאי להבין את מניעיה הגלויים והכמוסים של הדמות מתוך הבנת הקשרה וסיפור חייה, גם החוץ-טקסטואליים, 'כאלמנטים פנים תיאטרליים' (internal theatrical state), זאת בשילוב עם ניתוח דרמטורגי של התפקיד. הכלי Magic if בעבודתו של סטניסלבסקי מסייע לשחקן לעבור ממישור המציאות למישור של דמיון ויצירה. עבודה זו של השחקן, שבמובנה הפשטני נדרש על השחקן לדמיין ולחשוב מה הוא היה עושה בנסיבות של הדמות, היא זו שמשלימה את העבודה של המחזאי ומאפשרת לשחקן להפוך את הרפליקות של הדמות ואת הפאוזות שלה לדיבור והתנהגות חיה וחיונית. זוהי עבודה מהפנים אל החוץ. סטניסלבסקי דיבר אמנם על כך שכל זיכרון רגשי כרוך בזיכרון חושי, ולעתיםולעיתים, החושי מוביל את זה הרגשי, ולכן גם נתן דגש על אימון פיסי – 'אלמנטים חוץ תיאטרליים' (external theatrical state), אך המוטיבציה העיקרית נבעה מהפנים אל החוץ, מהתוכן הנרטיבי-רגשי - אל התוכן הגופני-פורמליסטי-אסתטי, אל ההתגלמות.