פתיחת התפריט הראשי

שינויים

מ
בוט החלפות: אידיאל, לעיתים
'''רפואת ימי הביניים''' ב[[מערב אירופה]] הייתה ערב רב של רעיונות קיימים מהעת העתיקה, של השפעות רוחניות ושל מה שזיהה [[קלוד לוי-שטראוס]] כ"תסביך השמאני" וכ"הסכמה הכללית החברתית". בתקופה זו לא הייתה בנמצא מורשת המושתתת על רפואה מדעית, ותצפיות היו נתונות להשפעות [[רוחניות]].
 
ב[[ימי הביניים]] המוקדמים, בעקבות [[שקיעת האימפריה הרומית]], הידע הרפואי המקובל היה שאוב ברובו מטקסטים יווניים ורומיים אשר שרדו ושומרו במנזרים ובמקומות נוספים. עם זאת, הרעיונות באשר למקור ה[[מחלה|מחלות]] ולמרפאן לא היו [[חילונים|חילוניים]] לחלוטין, אלא היו מבוססים אף על [[אידאולוגיה|השקפת עולם]] בה שיחקו גורמים כדוגמת [[פטליזם|גורל]], [[חטא]] והשפעות [[אסטרולוגיה|אסטרולוגיות]] תפקיד שווה לזה של כל גורם גופני שהוא. בדומה לכך, יעילותו של מרפא נקשרה באמונותיהם של החולה ושל הרופא יותר מאשר בראיה אמפירית. כך, ''remedia physicalia'' (מרפא גופני) היה לעתיםלעיתים תכופות משני להתערבות רוחנית.
 
==השפעות==
עם התעצמות השפעתה של ה[[נצרות]] נוצרה מתיחות בין הכנסייה ובין רפואת האליל; מאחר כי רפואת האליל עסקה ברובה בקסם או ב[[מיסטיקה]], ובסיסה היה במקורות אשר לא עלו בקנה אחד עם האמונה הנוצרית. נעשה שימוש בלחשים ובכשפים בשילוב עם צמחי מרפא ועם תרופות אחרות. התעורר צורך לבצע הפרדה בין מרפא גופני ובין לחשים כעין אלה, או להחליפם בתפילות נוצריות. בדומה לכך נדרש הסבר נוצרי לתלות בכוחם של צמחי מרפא או של אבני חן.
 
הכנסייה הפיצה את האמונה לפיה האל שולח, לעתיםלעיתים, חולי כעונש, וכי במקרים אלה יש בכוחה של הכאה על חטא להביא מרפא. הדבר הוביל להנהגת חזרה בתשובה וצליינות כמביאי מזור לתחלואים.
 
==מערכת ימי הביניים==
בין סממניה המובחנים של תקופה זו מצוי שפע המרפאים. בשונה ממקצועות אחרים, לא הייתה קיימת אליטה בעלת שליטה. מאחר כי לא שררה הסכמה כללית באשר לתקנים ולשיטות, רבים עסקו בריפוי באורח חלקי ורובם ככולם נטלו תפקידים מגוונים. המציעים שירותי ריפוי נמנו על כלל הדתות ועל שני המינים, ובמעמדותיהם נעו בין צמיתים ובין המחונכים והאמידים אשר באקדמאיים. עבור מרפאים רבים – אחים, רופאי שיניים (dubbedent או adubedent), רוקחים ומיילדות – עמלם כמוהו כסחר. בחלוף המאה ה-16 הוענקה, לראשונה, לגופים שונים שליטה המעוגנת בחוק על העוסקים ברפואה. הללו ניתנים לחלוקה לבני אליטות לבלריים ובעלי הכשרה אקדמית (רופאים) ולסוחרים.
 
רופאים הציעו, לרוב, סיוע רפואי ושיקויים. הם עבדו כחברי גילדה כאשר ברשותם רישיון הרשויות המקומיות, או סיפקו שירותיהם לבית אב עיקרי או למנזר. הם זכו לתשלום על סמך המקרים בהם טיפלו, או באורח תקופתי. לעתיםלעיתים קרובות ניתנו תשלומים במזון או בביגוד.
 
רפואה לבלרית, המכונה לעתיםלעיתים קרובות "רפואה נזירית", סופקה במסגרת תפקיד דתי ובה הוענקו תשלומים והכנסה באמצעות כנסייה. חוק בנדיקטוס הקדוש מצהיר: "ראשית כל יש להבטיח את שלום החולים, כי הללו ישורתו בעצם האמת כפי אשר משרתים את ישוע." למעשה, בכל מנזר מצויה הייתה מרפאה עבור הנזירים, והדבר הביא להצבתם של תנאים בטיפול בחולה חילוני. בימי הביניים סונפו כמחצית מ[[בית חולים|בתי החולים]] ישירות למנזרים או למוסדות דתיים אחרים. רבים מהנותרים חיקו קהילות דתיות, קבעו כללי התנהגות מדויקים, תבעו כתלבושת שמלה ושילבו טקסים דתיים בשגרת יומם.
 
רופאים, אשר עסקו בעבודות המומחים היווניים באוניברסיטאות, היוו אליטה מטעם עצמה בתחומם. היה זה משלח יד בלתי נפוץ: במחקר אשר נערך בוורססטר במאה ה-13 נמצא כי היו שלושה רופאים בלבד על כל 10,000 משלמי מסים, וכי לבד מהאצולה היו אלה נגישים ביותר למתי מעט. רופאים אבחנו את חוליהם באמצעות בדיקה מעמיקה את דמם, את שתנם ואת צואתם וקבעו בדבר מרקם עורם ו[[ארבע הליחות|איזון הליחות]]. היה ביכולתם להמליץ על תרופות או על [[הקזת דם]] מחלקי גוף שונים, על מנת להשיב את איזון הליחות על כנו. כן היה ביכולתם לנסות ולערוך ניתוחים מורכבים כדוגמת חירור הגולגולת, על מנת להקל לחץ על המוח, או הסרת קטרקט.
'''רופאי אליל''' נהגו למסור את ידיעותיהם מרופא לשוליה, והיו נגישים מהרופא לאיכר או לפועל. הם לא היו נתונים לפיקוח, אולם היו בקיאים בתחום צמחי המרפא ותרופות האליל. הם נפלטו ממערכת הרפואה בהדרגה.
 
'''קדושים''' קדושים נהגו אף הם לרפא את החולים. אף על פי כי ריפוי בידי קדושים (נסים) איננו נחשב כיום כרפואה, בימי הביניים היה זה נוהג מקובל לצד שיטות ריפוי אחרות. שני שלישים בקירוב מהפונים לריפוי בידי קדושים היו איכרים (כך הגדיר ר' ס' פינוקיין). לעתיםלעיתים קרובות נעשה שימוש בשירותי קדושים כאשר לא ניתן היה להביא רפואות אחרות בזמן (למשל, מוות מקרי). לעתיםלעיתים רחוקות נעשה בם שימוש על מנת לטפל בחוליים ארוכי טווח, כדוגמת מומים מולדים. במקרים אלה שימשו קדושים כמוצא אחרון. עם השלמת קנוניזציה, התייחסה הכנסייה לקדושים קנוניים בלבד כלמורשים לחולל נסים. עם זאת, פעמים רבות לא מנע הדבר פניה לקדושים אשר אינם קנוניים.היי כולם
 
[[קובץ:Medieval female physician.jpg|שמאל|ממוזער|250px|רופאה: נשים עסקו בכל תחומי הרפואה בימי הביניים.]]
: במהלך המאה ה-13 נבנו בתי חולים רבים במספרם. הערים האיטלקיות היוו את מנהיגות תנועה זו. במילאנו לא קיימים היו אלא תריסר בתי חולים ובפירנצה, טרם תום המאה ה-14, קיימים היו כשלושים בתי חולים. חלקם היו מבנים רבי חן. במילאנו עוצב בית החולים הכללי בחלקו בידי [[דונטו ברמנטה|ברמנטה]] ובחלקו בידי [[מיכלאנג'לו]]. בית החולים של סיינה, אשר נבנה לכבוד קתרין הקדושה, זכה לתהילה מאז. תנועת בתי חולים זו פשטה בכל רחבי אירופה. [[רודולף פירכו|פירכו]], הפתולוג הגרמני הדגול, הראה במאמר בנושא בתי חולים כי בכל עיר מערי גרמניה המונות חמשת אלפי תושבים, קיים בית חולים. הוא ייחס את צמיחת תנועה זו לאפיפיור [[אינוקנטיוס השלישי]], ואף כי היה נטול נטייה בתחום זה, לא היסס פירכו לדבר בשבח אפיפיור זה על כל אשר השיג לרווחת ילדים והאנושות הסובלת.
 
בתי חולים רבים החלו מופיעים ב[[צרפת]] וב[[אנגליה]]. עקב הפלישה הנורמנית-הצרפתית לאנגליה, הוביל חלחול האידאליםהאידיאלים הצרפתיים את רב מנזרי ימי הביניים להקים בית מחסה עבור צליינים. בית מחסה זה התפתח, בסופו של דבר, לכדי בית חולים בו מספקים נזירים וסייעים נטולי הכשרה מקצועית, טיפול רפואי לצליינים חולים ולקרבנות המגפות הרבות מספור והחוליים ארוכי הטווח אשר פשו במערב אירופה בימי הביניים. בנג'מין גורדון תומך בתאוריה על פיה בית החולים בגלגולו העכשווי הנו המצאה צרפתית, אולם זה הוקם במקור לבידוד מצורעים וקרבנות מגפה, ונטל על עצמו את שירות הצליינים מאוחר יותר.
 
קיימים כתבים מצוינים מאת ההגמון לנפרנק, המתייחסים לאלה השמורים היטב מאת הנזיר אידמר מקנטרברי מהמאה ה-12. כתבי ההגמון מעידים על כוונתו להקים ולשמר את דוגמאות בתי החולים המוקדמים הללו: