פתיחת התפריט הראשי

שינויים

מ
בוט החלפות: אידיאל, לעיתים
פדרסטיה התקיימה במספר דרכים. באזורים מסוימים, כגון [[בויאוטיה]], אוחדו הנער והגבר באופן רשמי וחיו יחדיו כזוג. באזורים אחרים, כגון [[אליס]] פותו הנערים באמצעות מתנות, ובמעטים מהם, כגון [[איוניה]], קשרים כאלו נאסרו על כל צורותיהם. הספרטנים, לעומת זאת, נודעו כמי שמקיימים פדרסטיה בצינעה. בכל מקום בו היה היתר, היה אדם חופשי רשאי בדרך כלל להתאהב בנער, להצהיר על כך בגלוי, ולחזר אחריו, כל עוד הנער, אובייקט החיזור, הפגין את התכונות המהוות תנאי מקדים לקיום פדרסטיה: היה עליו להיות "קאלוס" (καλός), "טוב מראה" ו"אגאתוס" (ἀγαθός), טוב, אמיץ, ישר, וצנוע. הנער נדרש להפגין זהירות ולא להתמסר בקלות. באופן כללי, לתפקיד המאהב היו תכונות רבות דומות לאלו של אפוטרופוס רשמי, שהיה מקביל בתפקידו לזה שמילאו קרובי המשפחה ממין זכר של הנער.
 
משוררים כגון תאוגניס ו[[אנאקראון]] מעידים על עצמם כמי שמעורבים במערכת פדרסטית, וכל אחד מהם מציג אישיות שמגלמת את האידאליםהאידיאלים שלו עצמו עבור אותה תרבות. במקרה של תאוגניס, פדרסטיה לובשת משמעות פוליטית ופדגוגית – שיטתו של הגבר האליטיסט להעביר את חוכמתו ונאמנותו למושא אהבתו. ערכיו של אנאקראון הם אירוטיים ודיוניסיים, הווה אומר חושניים ורוחניים, ואינם מופתיים פחות מאלו של תאוגניס. מחקר הסמלים (ה[[איקונוגרפיה]]) של אותה תקופה, כדוגמת ה[[אגרטל]]ים, מהווה אישוש לפרשנות זו: המתנות שהוגשו, והקישור לגימנסיון שמדבר על ערכים פדגוגיים, במקביל לכיתוב של המילה "קאלוס", אשר חוזר על עצמו, ומפאר את יופיו של ה[[ארומנוס]] (הנער הנאהב) ואת תווי גופו המושכים.
 
===בעייתיות===
 
על אף זאת, מאוחר יותר, בדיאלוג שלו, "חוקים", יצא אפלטון כנגד הניוון לתוכו שקעה התרבות הפדרסטית האתונאית, האשים את הפדרסטיה בליבוי חיכוכים בין אזרחים ובשיבוש הדעת של רבים מהם. הוא גם המליץ לאסור יחסי מין עם נערים, ובכך סלל את הדרך ליצירת החוק.
כותבים אחרים, לעתיםלעיתים קרובות במסווה של "ויכוחים" בין מאהבים של נערים לאלו של נשים, תיעדו נימוקים אחרים בהם השתמשו בעד ונגד פדרסטיה. חלקם, כגון הטיעון כי הפרקטיקה "מנוגדת לטבע" וכי אין היא שוכנת בקרב "האריות והדובים", התייחסו לכלל היחסים בין גברים לבין הדור הצעיר. טיעונים אחרים אינם מערבים את הפדרסטיה המסורתית, אלא פרקטיקות שנועדו לסיפוק מיני של החזק על חשבון החלש. העיקרית שבהן היא הוקעת סירוס נערים עבדים שנלקחו כאסירים בשבי. כפי שראה זאת [[לוקיאנוס מסאמוסאטה|לוקיאנוס]], "עזות מצח ורודנות אלימה הגיעו לכדי טבע מעוות הנושא בתוכו חילול קדושה, ומוצא, על ידי הפשטת גבריותם של הזכרים מעליהם, דרך להאריך את השימוש בהם.
 
==היבטים חברתיים==
יחסי ה[[אראסטס]]-[[ארומנוס]] עמדו בבסיסן של מערכת החינוך והמערכת החברתית ביוון הקלאסית. הם התאפיינו בנורמות מיניות-חברתיות ייחודיות להם והיוו מוסד חברתי חשוב בקרב בני המעמד הגבוה. יחסים פדרסטיים היו יחסי חונכות זוגיים, אשר קיבלו תוקף מהמדינה, בדמות חוקים שהתקבלו ברוב קולות ופיקחו על מערכות יחסים שכאלו. באופן דומה, הם קיבלו מעמד של קדושה מהמימסד הדתי, כפי שניתן לראות במיתוסים רבים אשר מתארים יחסים כאלו בין אלים לגיבורים ([[אפולו]] ו[[יקינטון (מיתולוגיה)|יקינטון]], [[זאוס]] ו[[גנימדס]], [[הרקולס]] ו[[הילאס]], [[פאן]] ו[[דפניס]]) ובין גיבור אחד למשנהו ([[אכילס]] ו[[פאטרוקלוס]], [[אורסטס]] ו[[פילאדס]]). (היוונים ניסו להציג רושם פדרסטי לגבי שני הזוגות האחרונים למרות שנמצאה עדות נרחבת ששני המיתוסים נועדו במקור לסמל יחסים שווי זכויות.) באופן כללי, הפדרסטיה, כפי שמתוארת במקורות הספרות היוונית, היא מוסד שהיה שמור לאזרחים חופשיים.
 
ממצאים היסטוריים ומיתוגרפיים מרמזים כי יחסים פדרסטיים דרשו את הסכמת אביו של הנער. בכרתים, על מנת שמחזר יוכל לבצע את החטיפה הטקסית, היה על האב לאשר כי הוא ראוי ליחס של כבוד. בקרב האתונאים, כפי שטוען סוקרטס ב"סימפוזיון" של קסנופון, "דבר (מבין הדברים שנוגעים לנער) אינו נשמר בסוד מפני האב כאשר המאהב הוא אידאליאידיאלי." עניין זה עולה בקנה אחד עם תפקידו הרם של הפטריארך היווני, שאחז בזכות לקבוע את חייהם ומותם של ילדיו. זה גם מתיישב עם החשיבות שהייתה לבן עבור אב. מלבד קשר האהבה שהיה ביניהם, בן היה התקווה היחידה להמשכיות שמו, הצלחתו ותהילתו של גבר יווני. על מנת לגונן על בניהם מניסיונות חטיפה בלתי הולמים, מינו האבות עבדים שכונו "פדגוגוס" על מנת שיסוככו על ילדיהם. על אף הנאמר, לפי אייסכינס, אבות אתונאים נהגו לפלל שבניהם יהיו נאים ומושכים, בידיעה מלאה שכך ימשכו באופן מתמיד את תשומת לבם של גברים ו{{ציטוטון|יהיו מושא לתגרות על רקע תשוקה אירוטית}}{{הערה|ויקטוריה ווהל, "אהבה בין עיי החורבות: האירוטיקה של הדמוקרטיה ביוון הקלאסית", עמ' 5}}
 
בנים נכנסו לקשרים כאלו מגיל שתים-עשרה ועד גיל שמונה-עשרה או תשע-עשרה, על אף שחלק סוברים כי הם התחילו בגיל חמש-עשרה. זה היה גם הגיל לערך שנערות יווניות באו בברית הנישואין – גם הן עם בעלים המבוגרים מהן בשנים רבות. היה הבדל בין שני סוגי ההיקשרויות: אחרי בנים צריך היה לחזר, והם היו חופשיים לבחור את בן זוגם. בנות, לעומת זאת, היו אמצעי להשגת יתרון פוליטי וכלכלי, נישואיהן נקבעו בחוזה שהתבסס על שיקול דעתם של אביה ושל המחזר.
תבנית הקשר הייתה כזו, כך שהצעיר מבין שני בני הזוג נשאר במערכת היחסים עד שהגיע לגיל בגרות: {{ציטוטון|פדרסטיה רווחה מאוד ביוון כחלק מתהליך ההתבגרות של הזכרים אף כי תפקידה נותר שנוי מאוד במחלוקת.}}{{הערה|ג'ונסטון שרה אילס, "דתות של העולם העתיק: מדריך"; קוקה קרולין, "מיניות בקרב מתבגרים: מדריך היסטורי שימושי"}}
 
נראה כי תפקידה של מערכת היחסים הייתה לעזור לנער הצעיר להסתגל לחברה הבוגרת ולמחויבויות של עולם המבוגרים. כדי לממש מטרה זו, על החונך היה ללמד את הנער הצעיר או לדאוג להשכלתו, ולהעניק לו מתנות טקסיות מסוימות בהתאם. לדוגמה, בכרתים, שור, חליפת שריון, ו[[גביע (כלי)|קובעת]] (גביע של יין), סימלו את שליטתו בחקלאות, מלחמה ודת; בבויאוטיה, הארומנוס קיבל חליפה צבאית עם הגיעו לגיל בשלות. נראה כי הקשר בין שני המשתתפים התבסס בחלקו על אהבה ותשוקה הדדיים – שלעתיםשלעיתים קרובות באו לידי ביטוי בצורה מינית – ובחלקו על מניעים פוליטיים של שתי המשפחות. חשיבות גדולה ניתנה לערך החברות בין השניים, כפי שמשתקף מתוך הפתגם הלקוח מאותה תקופה, {{ציטוטון|מאהב הוא החבר הטוב ביותר שיהיה אי פעם לנער}}{{דרוש מקור}}. היחסים היו פתוחים ונתונים לביקורת ציבורית, והפכו לחלק מהביוגרפיה של אדם. על-כן, כאשר כתבו היסטוריונים ספרטנים על אישים חשובים, הם נהגו לציין לעתיםלעיתים קרובות מי היה זה אשר לו הוא "האזין" או מי היה זה אשר לו "העניק השראה".
 
עבור הנערים – ובני משפחתם – יתרון אחד משמעותי להיותם חניכים של אדם מבוגר בעל השפעה היה הרשת החברתית הנרחבת. על כן, נחשק היה בעיני חלק להחזיק בשנות נעוריהם המוקדמות במספר מאהבים/חונכים מבוגרים, אשר היו עדות ליופיים החיצוני וסללו את דרכם לקבלת מעמד רם-מעלה בחברה. באופן שהיה מקובל, לאחר שנסתיים הקשר המיני והנער הצעיר נישא, שמרו הגבר ובן חסותו על קשר קרוב לאורך חייהם. אותם מאהבים, אשר המשיכו במעשי האהבה שלהם גם לאחר שהגיעו אהוביהם לבגרות, קיבלו יחס של הבנה מצד היוונים, באומרם כי, {{ציטוטון|יכול אתה לשאת שור על כתפיך אם הרמת עגל}}.{{דרוש מקור}}
 
פדרסטיה הייתה הצורה האידאליתהאידיאלית של הומואירוטיקה מבוססת גיל, אשר, בדומה לכל יתר המוסדות החברתיים, טמנה בתוכה צורות ביטוי רצויות פחות, כדוגמת זנות או שימוש בנערים-עבדים. למרות זאת, צורות מסוימות נאסרו, כגון התעלסות של עבדים עם נערים (למרות שנשים היו נגישות להם באין מפריע), או יחסי מין עם נערים או בחורים צעירים חופשיים תמורת תשלום. צעירים שבחרו למכור את שירותיהם היו נתונים ללעג וזלזול ומאוחר יותר בחייהם נאסר עליהם לכהן במשרות ציבוריות מסוימות.
 
העמדתו לדין של טימרכוס על ידי פוליטיקאי אתונאי, [[אייסכינס נגד טימרכוס|אייסכינס]], בשנת 346 לפני הספירה, היא דוגמה לאופן בו נעשה שימוש בתקנות אלו לצרכים פוליטיים. בנאומו, [[נגד טימרכוס]], טוען אייסכינס נגד המשך מתן זכויות פוליטיות לטימרכוס – פוליטיקאי מנוסה באמצע חייו, בשל הסיבה שהעביר את ימי בחרותו כנער שעשועים סודי של סדרת גברים אמידים. אייסכינס ניצח במשפטו, וטימרכוס נידון לשלילת זכויותיו האזרחיות (atimia). אולם אייסכינס נזהר מלהודות בדברים שכפי הנראה כל אתונה יודעת: בפלרטוטיו הפרטיים עם נערים יפי תואר, בשיריו הארוטיים שהקדיש לכל הצעירים ובתסבוכות אליהן נכנס כתוצאה מפרשיות אהבים, שמעולם – כך הוא ממהר לציין – לא השיג בתיווך כספי.
יופיו וכוחו האירוטי של הגוף העירום הובלט על ידי המנהג למרוח אותו בשמן לקראת אימון. אספקת השמן להתקשטות שכזו הייתה ההוצאה הגדולה ביותר של הגימנסיון, ודרשה מימון מאסיבי על ידי קופות הציבור או תורמים פרטיים. הפעולה עצמה השתנתה במשך הזמן: בימיה הראשונים נאמר, כי צניעות מנעה מנערים למשוך תשומת לב למיניותם על ידי התמרחות באזורים שמתחת למותניים. עכבה זו, ככל הנראה, כבר נעלמה כלא-הייתה בזמן תקופתו של אפלטון.
 
ליחסים בין מאמן לספורטאים היה לעתיםלעיתים קרובות מימד אירוטי, ואותו מקום אשר שימש מגרש אימונים שירת באותה מידה כאתר למשחקי אהבהבים, כפי שניתן לראות מכלים שנתגלו בפלסטרס, כגון ספוגים וכלי מתכת בהם השתמשו להסיר שאריות לכלוך מן הגוף, אשר מרמזים על סצינות פיתוי רבות ומעשי אהבה.
 
==היבטים צבאיים וחינוכיים==
ציורים קרמיים מהמאה החמישית והשישית העוסקים ביחסים פדרסטיים מתארים את המאהב מפציר בנער הצעיר, בסגנון אחת המחוות היווניות המבטאות תחינה. באופן מקובל, חבק המאהב את ברכיו של הבחור שבקרבתו הוא חפץ, ובמקביל אחז בסנטרו כדי שיוכל להביט לתוך עיניו. האגרטלים המעוטרים מראים את הגבר עומד, אוחז בסנטרו של הנער ביד אחת ואת השנייה הוא שולח לגפף את חלציו. הנערים מוצגים בדרגות משתנות של קבלה או דחיית ניסיונות ההתקרבות של הגבר. כאשר מתוארים יחסים מיניים בציורים, אלו בדרך-כלל יחסים המבוססים על חיכוך איבר המין בין ירכיו של הגבר, אשר ידועים בשם diamerizein (לעשות זאת בין הירכיים). הזוג נראה עומד פנים אל פנים. האראסטס כורך זרועותיו סביב הנער, ראשו נח על כתפו, בעוד איבר מינו נהדף בין ירכיו המהודקות של הארומנוס.
 
רק לעתיםלעיתים נדירות מאוד בלבד מוצג או נרמז על מין אוראלי, וכאשר הוא נוכח, הוא מתואר כדבר שגורר תגובות הפתעה מצד המתבוננים. מספר מקורות אחרים מצביעים גם הם על כך שמין אוראלי היה אקט מבייש. בין אלו נמצא המשל של [[איזופוס]] אשר מספר על [[אייסכינה|אַיְסְכִינֵה]] (בושה) שהסכימה לחדור אל גוף האדם מאחור כל עוד [[ארוס]] לא יילך באותה דרך בעקבותיה, ובתנאי שתברח מיד אם יופיע ארוס{{הערה|ראו: [[ויקיפדיה:המקבץ השבועי/איזופוס ומשליו]]}}. מקורות ספרותיים מאוחרים יותר מעידים כי זה הפך נפוץ רק בסוף [[העת העתיקה]]. באופן דומה, רישומים [[אפיגרפיה|אפיגרפיים]] שונים, כגון הכתובות ה[[סנטוריני|סנטוריניות]], מוגדרים כעדות לכך שבמקומות אחרים זה כנראה היה מקובל יותר.
 
ק.ג'יי. דובר (K. J. Dover) טוען כי הארומנוס לא "אמור" היה לחוש תשוקה לאראסטס, כיוון שזה נחשב לא-גברי. עדות נוספת מהתקופה המאוחרת מראה כי בפועל (בניגוד לתאוריה) הייתה תשוקה הדדית. כפי שמציין תומאס האברד, בביקורת שלו כלפי הטענה של דיוויד הלפרין שנערים לא התגרו מינית, אגרטלים למיניהם אכן מראים כי נערים הגיבו לביטויים מיניים, ו{{ציטוטון|גיפוף איברו של נער (בהשוואה לאריסטופאנס, ציפורים 142) היה אחת מצורות החיזור הנפוצות ביותר שצוירו על אגרטלים. איזו תכלית יכולה הייתה להיות לפעולה זו אלא אם מאהבים הפיקו למעשה הנאה מלחוש ולהתבונן באיברו המתפתח של הנער מתעורר ומגיב למגע ידיהם?}} {{דרוש מקור}}
 
נושא הדדיות התשוקה הייתה נקודה לדיון גם בעת העתיקה. בעוד שהתפקיד הפאסיבי נחשב בעייתי, משיכה לגברים נתפשה לעתיםלעיתים קרובות כסמל לגבריות, ונערים אשר חיפשו את חברתם ואת חיבתם של גברים במידה הגדולה ביותר נחשבו כבעלי הסיכוי הגבוה ביותר להצליח בחיים.
 
==היבטים דתיים==
==מאפיינים אזוריים==
[[קובץ:Michelangelo Caravaggio 065.jpg|שמאל|ממוזער|250px|'''[[נרקיסוס]]'''{{ש}}גיבור בויוטוני שהמיתוס העתיק שלו היה אגדה שהזהירה נערים מפני התנהגות אכזרית כלפי מאהביהם]]
מבנה היחסים הפדרסטיים השתנה מ[[פוליס]] אחת לאחרת, שינויים שהיו לעתיםלעיתים תכופות בסיס לתחרות או השמצה בין הערים. לדוגמה, דמותו של פאוסנייס ב[[סימפוזיון]] של אפלטון משווה באופן שאינו מחמיא בין אזורים כגון [[אליס]] ו[[בויאוטיה]], היכן שלגברים "אין כושר ביטוי הולם" ונערים מורשים להתמסר ללא פיקוח, או בין [[איוניה]], היכן שמוטל איסור על נערים להתמסר, לפדרסטיה הנעלה של [[אתונה]] ו[[ספרטה]], היכן שגברים בקיאים היטב בכישורי ה[[רטוריקה]] ונערים נקשרים באופן מבוקר למחזריהם, ובוחרים אך ורק את המשכנעים ביותר.
 
===אתונה===
אחת מהערים הראשונות אחרי ספרטה שנקשרה עם מנהג העירום באתלטיקה, הייתה גם ביתו של הספורטאי הרץ אורסיפוס שנודע כמי שהיה הראשון שהשתתף עירום בתחרות ריצה במשחקים האולימפיים ו"הראשון מכל היוונים שהוכתר כמנצח עירום" ([[פאוסניאס (גאוגרף)|פאוסניאס]], 1.44.14)
 
[[מגארה]] הייתה גם ביתו של המשורר תאוגניס, שבין עבודותיו ישנן יצירות פדרסטיות רבות, שלעתיםשלעיתים קרובות פונות אל אהובו סימוס. בעבודתו, הוא מקשר בין אתלטים עירומים ופדרסטיה:
 
{{ציטוט|תוכן=
המשוררים המפורסמים [[אלסיאוס]], [[איביקוס]], [[אנאקראון]], [[תאוגניס]], [[פינדארוס]], וכמובן [[סאפפו]] – כולם כתבו אודות אהבה פדרסטית. [[אייסכילוס]], [[סופוקלס]], ו[[אוריפידס]] כתבו מחזות על הנושא.
 
כדים מעוטרים מציגים מספר סצינות [[הומוארוטיקה|הומו-ארוטיות]], וישנן אלפי כתובות שחוגגות את יופי הנעורים. אכן, עיטורי כדים הם אחד מהמקורות העיקריים למידע בנוגע למנהג זה. הם מדויקים יותר בתיאורם את הפעילות המינית מכל מקור אחר; בו-זמנית, ניתוח זהיר של ה[[איקונוגרפיה]] של סצינות פדרסטיות מאשר כי היוונים (או לפחות אתונאים של העת העתיקה, שהרי רוב עיטורי הכדים מקורם מאתונה העתיקה) ראו את הפדרסטיה כאידאלכאידיאל גבוה, וקישרו אותה עם פעילויות אליטיסטיות כגון ציד, אתלטיקה והסימפוזיון, ועם תפיסות עולם גבריות, כגון אריטה (מצוינות) וסופרוזון (איפוק). פוליטיקאים מפורסמים, לוחמים, אמנים, וסופרים נהגו להשתעשע ביחסים אלו. יחסים אידאלייםאידיאליים אלו תפסו מקום של כבוד בתרבות שלהם לפחות החל משנת 600 לפני הספירה ועד שנת 400 לספירה.
 
הפסל [[פידיאס]] אף הנציח את מאהבו [[פנטארסס]] בשיש על ידי חקיקת שמו על אצבע פסלו הכביר של זאוס. במהלך התקופה ההלניסטית (332 לפני הספירה – 400 לספירה) [[פלוטארכוס]], [[אתניאוס]], ו[[אליאנוס]] עקבו אחר ההיסטוריה של ההומוסקסואליות היוונית מתחילתה.