דפנה דה מוריאה – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ הוספת קישור להוצאת מסדה
Matanyabot (שיחה | תרומות)
מ בוט החלפות: לעיתים
שורה 11:
 
==רומנים, סיפורים קצרים וביוגרפיות==
מבקרים ספרותיים הפחיתו לעתיםלעיתים מערך יצירותיה של דה מוריאה בתואנה שאינן בעלות משקל אינטלקטואלי בדומה לאלה של [[ג'ורג' אליוט]] או [[איריס מורדוך]]. בשנות ה-50 של [[המאה ה-20]], תקופה שבה "אנשים צעירים וזועמים" על עוולות חברתיות ומדיניות, היו באופנה, היו שראו בכתיבתה שריד מן העבר. חמישים שנים אחר כך קיימת הערכה מחודשת לכתיבתה כמספרת סיפורים מחוננת, היודעת ליצור עלילה ומתח. יכולתה ליצור בקורא אווירת מקום זכתה להערכה, ויצירותיה עדיין אהודות ברחבי תבל. במשך עשרות שנים היו ספריה בין הספרים המושאלים ביותר ב[[ספרייה#סוגי ספריות|ספריות השאלה]].
 
הרומן [[רבקה (ספר)|רבקה]], אשר עובד מספר פעמים למחזה ולסרט קולנוע, נחשב ליצירתה הטובה ביותר. אחת ההשפעות הבולטות על כתיבתה הייתה יצירתה של [[שרלוט ברונטה]] [[ג'יין אייר]]. עניינה במשפחת ברונטה באה אף לידי ביטוי בספרה The Infernal World of Branwell Brontë, ביוגרפיה שכתבה על [[ברנוול ברונטה|אחיהן]] של [[האחיות ברונטה]].
שורה 17:
בין יצירותיה האחרות היו "שעיר לעזאזל", ו"הבית על החוף". כמה מיצירותיה עובדו לקולנוע, בהן "פונדק ג'מייקה", "גבעת הרעב", Frenchman's Creek, My Cousin Rachel, סרטו של [[אלפרד היצ'קוק]] [[הציפורים (סרט)|הציפורים]] המבוסס על סיפור קצר, כמו גם הסרט [[המבט (סרט)|המבט]]. על הסרטים שנעשו על יסוד יצירותיה התלוננה דה מוריאה כי היא מחבבת רק את רבקה של היצ'קוק, והמבט של [[ניקולס רוג]]. בתסריט של פונדק ג'מייקה שונה לחלוטין סופו של הסיפור כדי לספק את רצונו של כוכב הסרט, [[צ'ארלס לוטון]]. דה מוריאה אף חשבה שהיה זה משגה ללהק את [[אוליביה דה הבילנד]] לתפקיד ראשי בסרט "דודנית רחל" (My Cousin Rachel). דה מוריאה אף התחרטה על בחירתה ב[[אלק גינס]] לתפקיד המוביל בסרט "שעיר לעזאזל", סרט שנטלה חלק במימונו.
 
דה מוריאה סווגה לעתיםלעיתים קרובות כ"כותבת רומנים רומנטית" (מושג שתיעבה), אף שסיפוריה מסתיימים רק לעתיםלעיתים נדירות ב"סוף טוב", וכתיבתה הרומנטית עומדת לעתיםלעיתים בניגוד לאווירה המרושעת וצללי אירועים חריגים ומסתוריים שאותם כה אהבה. היא התמחתה בספריה ביצירת עלילות מתוחכמות ובלתי מפוענחות גם בסופו של הספר, כדי להותיר בקוראים את צלו של המסתורין, שימשיך לרדוף אותם גם לאחר שיסיימו את הספר.{{הערה|Kate Kellaway, [https://www.theguardian.com/books/2007/apr/15/fiction.features1 Daphne's unruly passion], The Guardian, April 15th, 2007}}
 
בשנותיה המאוחרות כתבה דה מוריאה מספר [[ביוגרפיה|ביוגרפיות]], ככל הנראה מתוך רצון להצטייר כסופרת רצינית, דוגמת הסופר וההיסטוריון א.ל. רוז שהתגורר בסמוך לביתה.
שורה 37:
דה מוריאה התחתנה עם אלוף סר [[פרדריק בראונינג|פרדריק "בוי" בראונינג]], ולזוג נולדו שלושה ילדים: שתי בנות - טסה (1933) ופלאביה (1937), ובן בשם כריסטיאן (1940). ביוגרפים תיארו את נישואיה כקרירים ואותה עצמה כאישה מרוחקת וצוננת, גם כלפי ילדיה, בעיקר כשהייתה עסוקה בכתיבה. מיד לאחר מות בעלה בשנת [[1965]] עברה דה מוריאה לבית בקורנוול. מקום המשמש רקע לרומן "הבית על החוף".
 
דה מוריאה התרחקה ממצלמות והתראיינה לעתיםלעיתים נדירות. באופן יוצא דופן, לאחר שיצא לאקרנים הסרט [[גשר אחד רחוק מדי (סרט)|גשר אחד רחוק מדי]] (העוסק ב[[מבצע מרקט גארדן]]) ובו תואר בעלה- מאדריכלי ומפקדי המבצע הכושל - באור לא מחמיא, כתבה דה מוריאה למערכות העיתונים הבריטים ומחתה על הטיפול הלא הוגן בדמותו. בנסיבות משפחתיות רבים זכרו אותה כדמות חמימה ומצחיקה אשר אירחה בנדיבות בביתה.
 
לאחר מותה בשנת 1989 התגלה כי דפנה דה מוריאה אהבה נשים ונמשכה אליהן, אף על פי שסלדה מאוד מההגדרה "לסבית". בביוגרפיות שנכתבו עליה ציינו כי הייתה [[ביסקסואליות|ביסקסואלית]] שניהלה בסתר רומנים עם נשים, בין היתר עם השחקנית האנגליה גרטרוד לורנס ועם אלן דבלדיי, אשתו של המוציא לאור נלסון דבלדיי (Doubleday). דה מוריאה כתבה בזכרונותיה כי אביה השתוקק לבן, ובמובנים רבים היא התנהגה כנער.