פילוסופיה של הנפש – הבדלי גרסאות

'''פילוסופיה של הנפש''' (נקרא גם '''פילוסופיה של ה-mind''' או '''פילוסופיה של הרוח''') הוא תחום ב[[פילוסופיה]] אשר עוסק במהות ה[[נפש]], אירועים נפשיים, פונקציות נפשיות, תכונות נפשיות, [[תודעה]] ויחסם ל[[גוף]] בכלל ול[[מוח]] בפרט.

 

 

'''הדואליזם''' החל עם [[אפלטון]]{{הערה|1=אפלטון, ''פידון'', תרגום: [[שמעון בוזגלו]], [[ספרי עליית הגג]], 2005. }}, [[אריסטו]], [[סמקיה]] וה[[פילוסופיה הודית|פילוסופיה ההודית]], אולם נוסח בצורה מדויקת על ידי [[רנה דקארט]] ב[[המאה ה-17|מאה ה-17]]{{הערה|1=רנה דקארט, ''מאמר על המתודה'', [[הוצאת כרמל]] 2008 או הוצאת [[ספרי עליית הגג]] 2010; רנה דקארט, ''הגיונות על הפילוסופיה הראשונית'', תרגום: [[דורי מנור]], עריכה מדעית ואחרית דבר: [[אלחנן יקירה]], תל אביב: משכל, 2001. ‬}}. הדואליזם טוען שהנפש בלתי תלויה בחומר קיים (דואליזם חומרי) ועל פי גרסה אחרת כי הנפש היא קבוצת תכונות בלתי תלויה אשר נובעת מהמוח אך לא ניתנת ל[[רדוקציוניזם|רדוקציה]] (דואליזם של תכונות).

 

==mind בעברית==

 

==בעיית גוף-נפש==

'''ביהביוריזם''' שלט בפילוסופיה של הנפש במשך רוב המאה ה-20 ובעיקר במחצית הראשונה. הביהביוריזם פותח בפסיכולוגיה כתגובה לבעייתיות של ה[[אינטרוספקציה]] (התבוננות עצמית). לטענתם, האינטרוספקציה לא יכולה לבחון באופן זהיר ומדויק את החיים הפנימיים של הנפש ולא יכולה לשמש להכללות תחזיתיות. בלי הכללה והאפשרות לבחינה של אדם אחר, הפסיכולוגיה לא יכולה להיות מדעית. הפתרון הוא לוותר על הרעיון של חיים נפשיים פנימיים (ומכאן גם על נפש עצמאית אונטולוגית) ולהתמקד במקום זאת בתיאור של התנהגות נצפית.

 

 

הביהביוריזם הפילוסופי נזנח בשלהי המאה ה-20 עם עליית ה[[מדעי הקוגניציה|קוגניטיביזם]]. הקוגניטיביזם דוחה את הביהביוריזם בשל מספר בעיות בו. למשל, הביהביוריזם מתיימר להיות אנטי-אינטואיטיבי כאשר מישהו מדבר על התנהגות באירוע בו אדם חווה [[כאב ראש]].

דייווידסון משתמש בטיעון ה'''[[נסמכות]]''' ('''supervenience'''): מצבים נפשיים נסמכים על מצבים פיזיקליים, אך לא יכולים לעבור רדוקציה אליהם. נסמכות לכן מתארת תלות פונקציונלית: לא יכול להיות שינוי בנפשי בלי שינויים ברדוקציביליות פיזיקלית לא פורמלית בין נפשי וכן פיזיקלי בלי רדוקציה אונטולוגית.

 

 

אפיפנומנליזם רואה מצבים מנטלים כתוצר של מצבים מוחיים פיזיקליים אשר אין להם השפעה על מצבים פיזיקליים. אינטראקציה היא דרך אחת אבל היא משאירה אותנו עם מצבים נפשיים לא רדוקטיבים אשר הם אונטולוגיים ולא רדוקטיבים למצבים פיזיקליים. לדוגמה, כאב יכול להראות על ידי אפיפנומנליסט כנגרם על ידי מצב מוחי אבל כלא בעל השפעה על מצבים מוחיים אחרים, למרות שיכולה להיות לו השפעה על מצבים מנטלים אחרים (כמו גרימת [[מצוקה]]).