פתיחת התפריט הראשי

שינויים

מ
בוט החלפות: לעיתים, \1ליניארי
יונג זיהה את המנדלה כמופיעה בתרבויות שונות אצל מטופלים, ב[[חלום|חלומות]] ו[[ציור]]ים, והשתמש בה לתרפיה עצמית. הוא סבר, שלמנדלה יש השפעה ממרכזת על המצייר אותה, וכן על הצופה בה, וכי היא מאפשרת ארגון מחדש של האישיות באמצעות יצירתו של מרכז חדש.
 
במהלך עבודתו כ[[פסיכיאטר]] ב[[בית חולים פסיכיאטרי]] ב[[ציריך]], הבחין יונג, שהמנדלה מופיעה לעתיםלעיתים קרובות בחלומות וביצירות [[אמנות]] של מטופלים שאיתם עבד, וכמו כן אצל מטפלים אחרים. הוא הבחין כי מנדלות הופיעו באופן ספונטני, ותפסו מקום מרכזי במהלך תקופות בהן מטופלים חוו מצבי כאוס, מתח ובלבול. לפיכך המריץ יונג את מטופליו להמשיך וליצור מנדלות, מתוך אמונה שאלו יאיצו את תהליך ההחלמה. בשלב מסוים בתהליך הטיפולי טען, כי יש להוסיף לכך [[מילה (בלשנות)|מלל]]; הוא האמין, שה[[דיבור]] על הציור מקדם את הטיפול, ואף משחרר את המטופל מהתלות במטפל. שחרור מתלות זו, לדעתו של יונג, מאפשר למטופל לטפל בעצמו כשלב בתהליך האינדיבידואציה שלו. לפי יונג, כאשר מטופל מפרש את חלומותיו ומבין את הסמלים שהוא יוצר, הוא מגיע לשלב חדש בתהליך הטיפולי.
 
דרך רעיון האינדיבידואציה הגדיר יונג את החיים כהשתוקקות לשלמות הפוטנציאלית הראשונית, ובשילוב עם הרעיון של "אחדות הניגודים", הוא טען, כי הדבר מכוון ומתבטא בציור המנדלה. על-פי יונג, השלמות הפוטנציאליות הראשונית מתבטאת ב[[סמל]]ים, שהאנושות השתמשה בהם מאז ומעולם; הם מבטאים אחדותיות, שלמות והשלמה, וניתן לראותם בסמלי הריבוע והמעגל.{{הערה|קרל גוסטב יונג, (1975). ''הפסיכולוגיה של הלא מודע''. דביר. תל אביב}} כמו כן, דמויות ארכיטיפיות, שלעתיםשלעיתים מופיעות באופן ספונטני בחלומות, בציורים ובתוצרי נפש אחרים, מצביעות בין השאר על מאבקו של האדם בין חלקים מנוגדים באישיותו. לטענת יונג, הבאת ניגודים אלה ביחד במנדלה, תרפא את האדם ותהפוך אותו לשלם יותר.
 
בתיאורו את תהליך יצירת המנדלה, שהיא [[ארכיטיפ]] של העצמי - מרכז מארגן שממנו יש גדילה נפשית, הזכיר שני מקורות כוח עיקרים: ה[[לא מודע]], שממנו מופקות הפנטזיות באופן ספונטני; וה[[חיים]], שהם [[מודעות]] [[אינטואיציה|אינטואיטיבית]] לעצמי.
ביצירת מנדלה קשה להבחין אם התהליך הוא בשליטת היוצר, או אם היא נעשית באופן ספונטני ללא תכנון מראש. [[משמעות]] יכולה להיווצר במצב עירני ומודע, או בצורה לא מודעת בשלב מאוחר יותר. צורות, קווים ויחידות גרפיות, מאפשרים יציאה ליצירת צורות נוספות. כמו כן הבחין יונג, שכל מנדלה שנוצרת היא ייחודית, ואין דומה לה, אלא אם כן היא הועתקה. המנדלה בשלמותה היא כ[[מטריצה]], שעליה ניתן להשליך חומר לא מודע, כשהמצייר יוצר לעצמו מעין "[[מבחן רורשך|רורשך]]" שלו. בנוסף הבחין יונג כי לכלל תהליך יצירת המנדלה יש איכות מרגיעה.
 
מתוך כך האמין יונג, שהמנדלה באיכותה מסייעת בעיקר למטופלים [[פסיכוזה|פסיכוטיים]], בכך שהיא מספקת מסגרת לתוכן סימבולי מאורגן, ויוצרת הגנה מפיצול של הלא מודע. בנוסף טען, שכל ציור שיש בו אלמנט של מעגל, יסייע במניעת פיצולים שכאלה, ויעזור בחיבור כוחות נפשיים מנוגדים. בהתאם לכך, חלק מהמטפלים משתמשים במנדלות בשכיחות גבוהה במצבים כאוטיים ופסיכוטיים, המאופיינים בדיסאוריינטציה ו[[פאניקה]]. המנדלות מסייעות להסדיר את הבלבול, הן מביאות לסדר, ארגון ומלאוּת, ומטופלים בעצמם לעתיםלעיתים קרובות מציינים את התועלת וההשפעה שלהן.
{{הערה|שם=Slegelis|Slegelis, H. M (1987). A study of Jung's mandala and its relationship to art psychotherapy. ''The Arts in Psychotherapy''. (14), 301-311}}
 
== המנדלה בהיבט ההתפתחותי ==
{{הפניה לערך מורחב|התפתחות ציורי ילדים}}
מעגל כצורה גרפית ככלל, ומעגל שבו ייצוגים משמעותיים לאדם בפרט, טבועים בהתפתחות הטבעית של האדם ומהווים חלק ממהותו. התפתחות זו גם מיוצגת בפעולה ובתנועה החזרתית, שיש ביצירת קווים לינארייםליניאריים ומתעגלים. במהלך מאה שנים האחרונות זכו הייצוגים הגרפיים של [[ילד]]ים לתשומת לב רבה. [[פסיכולוג]]ים, [[אנתרופולוג]]ים, אמנים ומחנכים תהו מה טבעה של ההתפתחות האמנותית, ומהם העקרונות העשויים להסביר בדרך הטובה ביותר את מהלכה. הפרסומים הראשונים של מחקר שיטתי של אמנות הילד החלו להופיע בסוף המאה ה-19. מחקרים אלו התבססו באיסוף הנתונים על התבוננות נרחבת בציורי ילדים. הם הציגו הבנה חדשה של היצירה הגרפית של ילדים, והתייחסו אליה כאל כזו העשויה לשפוך אור על החיים המנטאליים של הילד. נקודת המוצא הייתה ראייה התפתחותית{{הערה|שם=האס|האס, מ. (1998). ''ילדי הגן מתנסים ומתבטאים בחומרי אומנות''. הוצאת "אח". קרית-ביאליק}}. חוקרים שונים של ציורי ילדים זיהו רצף התפתחותי אוניברסלי ביצירה הילדית, והבחינו שרצף התפתחותי זה מושפע רק במעט מן הסביבה התרבותית והחברתית של הילד{{הערה|רימרמן יהודה, ''ציורי ילדים כאמצעי הבעה ואבחנה'', [[אוצר המורה]], 1983}}.
 
=== התפתחות הקו ובניית הסמל ===
 
=== אבחון גילוי עצמי באמצעות צבע – SRTC ===
אבחון SRTC {{כ}}(Self-Revelation Through Color), שפותח על ידי פרופ' [[רחל לב ויזל]] מ[[אוניברסיטת חיפה]], מתבסס על מחקרים שנעשו במהלך השנים בנוגע לשימוש ב[[צבע]], ובחנו את הקשריו למאפייני [[אישיות]] ומצבים [[רגש]]יים. לב ויזל מציינת כי נושא הצבע מופיע בהקשרים קליניים בקרב רבים העוסקים בתחום [[בריאות הנפש]]. היא מראה כי חוקרים ממגוון רחב של דיסציפלינות מסכימים שלצבעים יש השפעה [[פיזיולוגיה|פיזיולוגית]] על תהליכי [[מחשבה]] ו[[התנהגות]] אנושיים, וכן לעתיםלעיתים קרובות יש להם השפעה [[פסיכולוגיה|פסיכולוגית]] בלתי מודעת. זאת ועוד, צבעים מסמלים [[יחסים בין אישיים]], ויחסים חברתיים ותרבותיים בהקשרים שונים, כשמשמעותם של אלה יכולה אף לעבור מדור לדור. ייצוגים לכך ניתן לראות לטענתה ב[[הטלאי הצהוב|טלאי הצהוב]], המסמל את הרדיפה של העם ה[[יהודי]], או ב[[הדגל האדום|דגל האדום]] ה[[קומוניסטי]], המסמל את דיקטטורת [[המהפכה הקומוניסטית|המהפכה]].
 
בין השאר מציינת לב ויזל, שהצייר והאדריכל האוסטרי [[פרידנסרייך הונדרטוואסר]] תיאר את ה[[ספירלה]] הצבעונית שבציוריו כסמל המייצג את המעבר מהעצמי הפנימי אל העולם החיצוני, ומהעולם החיצוני אל העצמי הפנימי. הונדרטוואסר טען כי צורות וצבעים ספירליים אלה הם ייצוגים של תמונות חיקוי [[אינסטינקט]]יביות של החוויה הראשונית של אנשים, כלומר - הם מייצגים את [[מנגנון הגנה|מנגנוני ההגנה]] ואת האובייקטים הפנימיים.{{הערה|שם= Lev-Wiesel}}.
מטרת טכניקת האבחון SRTC היא לאפשר למטופלים לבחון את עצמם ואת מנגנוני ההגנה שלהם, במערכות יחסים עם אובייקטים משמעותיים ואירועי חיים [[טראומה נפשית|טראומתיים]]. האבחון נעשה בצורה לא מאיימת, המעודדת ביטוי מילולי ומודעות עצמית. לטכניקה זו ערך כאמצעי אבחוני של ניתוח האישיות, אך גם ככלי טיפולי. טראומות שעבר המטופל, אירועי חיים ואובייקטים משמעותיים באים לידי ביטוי בצבע, שהוא אמצעי לביטוי רגשי. בנוסף, נעשה שימוש במבנה מאורגן, שמקביל למבנה הפנים-נפשי: מבנה בעל מרכז פנימי בנוי שכבות, בדומה למבנה המנדלה. טכניקה זו מאפשרת את גילוי השפה הפנימית של המטופל, העשוי לתרום לתקשורת טובה ועמוקה יותר בינו ובין המטפל.
 
הטכניקה מומלצת לשימוש מיד לאחר הפגישה הראשונה בין המטפל למטופל. היא כוללת שני שלבים: בשלב הראשון המטפל מסביר למטופל כי באופן [[מטאפורה|מטאפורי]], כל אדם מורכב משכבות, כמו אלה של [[בצל]]; השכבות הפנימיות מוסתרות לעתיםלעיתים קרובות מהעולם החיצון. לאחר מכן המטופל מתבקש לצייר את עצמו כשכבות צבע, החל מהשכבה הפנימית עד לחיצונית ביותר. כמו כן, המטופל מתבקש להתחבר באופן חופשי לצבעים, ולהקצות תחושה או רגש (באופן אסוציאטיבי) לכל צבע. לאחר היצירה, מתבקש המטופל להקצות אירוע מהחיים או מצב שחווה, לכל צבע. בשלב השני המטופל מתבקש להקצות צבע אחד או יותר, לאחרים משמעותיים, על פי רשימה שהגיש המטפל (למשל [[אמא|אם]], [[אבא|אב]], [[אח (בן משפחה)|אחים]], [[זוגיות|בני זוג]], [[ילד]]ים והמטפל). בסופו של התהליך, המטופלים מתבקשים לבנות משפט בעל משמעות מהמילים שהם העלו מ[[אסוציאציה|אסוציאציות]] לצבעים מסוימים בשלב הראשון.
 
כל שכבת צבע באבחון ה-SRTC מייצגת דרגה בהתפתחות העצמי. לב-ויזל מציינת בין השאר, שכל צבע יכול לעורר באופן סימולטני תגובות מנוגדות, כמו קור-חום, אהבה-שנאה, אדמה-שמיים. ניגוד זה יכול להוות אינדיקציה ל[[אמביוולנטיות]] של המטופל לגבי אירוע או אחר משמעותי. בנוסף, תגובות מנוגדות או לא תואמות יכולות להופיע בין שלב האסוציאציות החופשיות לבין הרגשות שהצבעים מעלים. למשל, צבע מסוים יכול לעורר רגש כמו הנאה, לצד [[זיכרון]] של מוות של אדם משמעותי. במקרים כאלה הניגוד יכול להוות אינדיקציה למשבר זהות אצל המאובחן{{הערה|שם= Lev-Wiesel}}.
המרכז והרבע השמאלי התחתון, הכולל זכרונות פרה-לידתיים מוקדמים של הגוף והשפעות [[הורות|הוריות]], הוא רבע שעשוי בקשר זוגי להשפיע על יכולת התגובה לשינויים ועל תחושת הביטחון באחר. הרבע השמאלי העליון, שמייצג בניית גבולות, המאבק שיונג מכנה "[[הצל (פסיכולוגיה)|הצל]]", התפתחות ה[[זהות מינית|זהות המינית]] והתשוקה ליחסים - הוא רבע שנוגע בתהליך הזוגי בהיבט של הגדרה עצמית, התפתחות זהות ה[[המודל הסטרוקטורלי#"האגו" (האני)|אגו]] והתחלה של מעורבות בעולם שמחוץ לפרט. הרבע הימני העליון מייצג את אחדות הניגודים, הזהות המינית, האגו של האני, ונושאים עכשוויים כמו [[יחסי עבודה]] ומטרות מחיי היום יום. לבסוף, הרבע הימני התחתון משקף תקופות של משבר, אובדן משמעות וויתור על תבניות התנהגות ישנות. על כל אלה ניתן להתבונן דרך הפריזמה הזוגית.
 
במחקר שנועד להעריך את טיב היחסים הזוגיים אצל זוגות הנמצאים ביחסים זוגיים לאורך זמן (11-50 שנים), קיבלו בני הזוג הוראה להשלים ציור מנדלה: מנדלה אחת על נייר לבן ביד הדומיננטית, ומנדלה שנייה על נייר שחור ביד הלא דומיננטית (בהתבסס על הרעיון שטכניקה זו יכולה לשקף חומרים עמוקים מהלא מודע, וייצוגים לא-לינאריםליניארים של המוח). בנוסף נערכה הערכה באמצעות MARI Card Test של קלוג{{הערה|שם=Kellogg}}. אבחון זה האיר בעיות קיימות, השפעות מוקדמות ונקודות חולשה בזוגיות, וכן הציע כיוון לעתיד. כמו כן עודד האבחון רגשות שיכולים להשפיע על הקשר. מסקנת החוקרים היא כי באמצעות טכניקה זו ניתן להעריך יחסים בצורה מהירה. זוגות שלקחו חלק באבחון אמרו כי אבחון זה עזר להם בחיזוק הקשר, והוציא לאור חלקים שהיו חשוכים בתפקוד הזוגי{{הערה|שם= Frame}}.
 
בנוסף, ניתן להשתמש בתרגילי מנדלה בקבוצה של מטופלים. במקרים אלה באה המנדלה ככלי טיפולי, שעל פי [[פסיכולוגיה הומניסטית|הגישה ההומניסטית]] מסייע במיקוד ותפקוד היחיד ביחסים אינטימיים. זאת בהתבסס על ספרות מחקרית, שמציינת שלוש שכבות בהתמקדות ביחסים (על פי [[גשטאלט]]):