תקשורת לא-אלימה – הבדלי גרסאות

'''תקשורת לא-אלימה''' (באנגלית:ב[[אנגלית]], "Non-Violent Communication" או בקיצור NVC,; ידועה בישראלב[[ישראל]] גם כ"'''תקשורת מקרבת'''" ובעולם גם כ-"Compassionate Communication", ומכוּנה "שפת ה[[ג'ירף]]"), היא גישה אשר פותחה ב[[שנות ה-60 של המאה ה-20]] על ידי ד"ר [[מרשאל רוזנברג|מרשאל ב. רוזנברג]], לניהול יעיל, מקרב, בונה ומספק של מערכות יחסים (בין אישיים, תוך אישיים, ובין קבוצות ומדינות), על ידי התמקדות בתקשורת בין הצדדים. הגישה משמשת לפתרון קונפליקטים, אי-הבנות וסכסוכים, ומאפשרת שינוי לטובה במערכות יחסים והעמקת החיבור, האמון, והיעילות במילוי הצרכים של כל הצדדים, באמצעות המודל היישומי-מעשי שלה.

[[קובץ:MarshallRosenberg1990.jpg|ממוזער|116 פיקסלים250px|מרשל רוזנברג מדגים את עקרונות הגישה ואת יישומה באמצעות בובות-יד של ג'ירף ושל תַן ([[נווה שלום]], 1990).]]

הגישה נובעת מהתבוננות על האופן הטרגי שבו רוב בני אדם מדברים ומקשיבים זה לזה רוב הזמן, כדי למלא את צורכיהם - אופן שלעיתים קרובות מקטין את הסיכוי למלא את צורכיהם וליצור ביניהם הבנה וחיבור, ומגדיל את הסיכוי לאלימות ביניהם, מה שמקטין עוד את הסיכוי למילוי הצרכים. הגישה מכנה תקשורת מהסוג הזה בשם "תקשורת אלימה", או "שפת ה[[תן]]".

הגישה מציעה אלטרנטיבה לשפת התן: פרוטוקול פשוט שלפיו יש לדבר ולהקשיב כדי להגדיל את הסיכוי לחיבור, הבנה ומילוי צורכי כל הצדדים, ולהקטין את הסיכוי לאלימות. תקשורת מהסוג הזה מכונה "תקשורת-לא אלימה", "תקשורת מקרבת" או "שפת ה[[ג'ירף]]".

רוזנברג מניח ששתי צורות התקשורת השונות נובעות משתי תפיסות עולם מנוגדות, ולפיכך הגישה מבוססת כולה על הנגדה דיכוטומית בין תפיסת העולם ה"תנית" האלימה והתקשורת המרחיקה והלא מועילה שהיא מייצרת, לבין תפיסת העולם ה"ג'ירפית" הלא אלימה, והתקשורת המקרבת והמועילה שהיא מייצרת.

בבסיס הגישה כמה הנחות{{הערה|1=Inbal Kashtan, Miki Kashtan, [['''Key Assumptions and Intentions of NVC]]''', BayNVC.org}}:

# הסיבה לתקשורת "תנית" (אלימה) היא תפיסת עולם [[מוסר|מוסרית]]ית וכוחנית "תנית" (אלימה), לפיה קיים טוב ורע, נכון ולא נכון, נורמלי ולא נורמלי, ולפיכך יש אנשים טובים וצודקים יותר מאחרים, והם צריכים לשלוט בכוח באלה שרעים או טועים (ואפילו לשאוב הנאה משליטה כוחנית זו) ו"לתקן" אותם ואת דרכיהם. תפיסת עולם כזו היא הגורמת לכך שכאשר משהו מפריע לאדם מסוים בהתנהגות הזולת, הוא עשוי לסווג באופן אוטומטי את עצמו לטוב וצודק, ואת האחר לרע ו/או טועה ו/או לא נורמלי, ולנסות לשנות בכוח ("לתקן") את הזולת או את התנהגותו, בין השאר על ידי תקשורת "תנית".

המודל היישומי של הגישה עוסק בשני ההיבטים המשלימים של כל תקשורת - שידור וקליטה.

'''ביטוי עצמי''' באמצעות המודל צריך להכיל אך ורק את ארבעת המרכיבים של "שפת הג'ירף":

# '''רגש''' (שונה ממחשבה / פרשנות / הערכה) - הדובר נוקב בשם הרגש (או רגשות) שהוא מרגיש. לדוגמה: "אכזבה, שמחה, כעס, התרגשות..."

# '''צורך''' - הדובר נוקב בשמו של הצורך (או צרכים) שמילויו או אי מילויו גרם לרגש/ות המתואר/ים.

'''[[אמפתיה]]''' לפי גישה זו, היא [[הקשבה פעילה]] מתוך חמלה, לארבעת מרכיבי "שפת הג'ירף" בלבד. אמפתיה כוללת שלושה שלבים:

# '''הקשבה''' '''מתוך''' הרגשת '''חמלה.''' החמלה נובעת מההבנה שהזולת הוא בעל רגשות וצרכים המשותפים לכל בני האדם, ולכן המקשיב יכול להזדהות איתם, גם אם התנהגותו של הזולת מעוררת בו קושי.

# '''ניחוש הרגשות והצרכים''' של הזולת מתוך התנהגותו ודבריו, תוך הימנעת מהתייחסות למרכיבים של "שפת התן" שהיו במסר. לדוגמה: "את עצובה?" (אמפתיה לרגש). "אתה עייף והיית רוצה כרגע שקט?" (אמפתיה לרגש ולצורך). "בעצם מה שאתה אומר זה שחשוב לך להבין?" (אמפתיה לצורך).

ד"ר [[מרשל רוזנברג|מרשאל רוזנברג]], '''תקשורת לא אלימה תקשורת מקרבת שפה לחיים'''. [[פוקוס (הוצאה לאור)|הוצאת פוקוס]].

* ציטוטים בויקיציטוטב{{ו|ויקיציטוט}} מהספר: '''[[Q:עוצמת ההקשבה|עוצמת ההקשבה]]'''