מלחמת העצמאות של ארצות הברית – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Asaftas (שיחה | תרומות)
Fixed typo
תגיות: עריכה ממכשיר נייד עריכה מיישום נייד
מ הסרת קישורים עודפים, הגהה
שורה 31:
|שם=מלחמת העצמאות של ארצות הברית}}
[[קובץ:Us unabhaengigkeitskrieg.jpg|ממוזער|250px|שכירי חרב גרמנים ([[הסן (חיילים)|הסיאנים]]) בשירות הבריטים במלחמת העצמאות של ארצות הברית. (זינגלר בעקבות קונרד גרסנר, 1799)]]
'''מלחמת העצמאות של ארצות הברית''' (ב[[אנגלית]]: '''American Revolutionary War''') שנערכה בין השנים [[1775]]–[[1783]] היא חלק מן [[המהפכה האמריקנית]]. המלחמה הייתה, לפחות בתחילתה, [[מרד]] או [[מלחמת אזרחים]] בין השלטון ה[[ממלכת בריטניה הגדולה|בריטי]] ה[[קולוניאליזם|קולוניאלי]] לבין [[שלוש עשרה המושבות|13 המושבות הבריטיות]] ב[[אמריקה הצפונית]]. המלחמה הייתה שיאה של המהפכה הפוליטית האמריקאית, שבה [[מרד]]ו המתיישבים הבריטים ב[[מלוכה]] הבריטית. לאחר התאספות [[הקונגרס הקונטיננטלי השני]] ב[[פילדלפיה]] בשנת [[1775]], ובעקבות [[קרבות לקסינגטון וקונקורד]], התחזקה הסיעה הרדיקלית בקונגרס שתמכה בהיפרדות מוחלטת מבריטניה. עם החרפת האירועים שהובילו במהרה ל[[המערכה על בוסטון|מצור על בוסטון]], החליט הקונגרס על הקמת [[הצבא הקונטיננטלי]], ועל [[ג'ורג' וושינגטון]] כמפקדו העליון. אירועים אלו הגדילו דרסטית את כוחה של הסיעה שתמכה בעצמאות, ובשנה שלאחר מכן [[הכרזת העצמאות של ארצות הברית|הכריז הקונגרס על עצמאות]] והפך את [[שלוש עשרה המושבות]] ל[[ארצות הברית|ארצות הברית של אמריקה]].
 
מדינות אירופאיות שונות התחרו בבריטניה במירוץ הקולוניאלי, ומשלב זה ואילך הן סיפקו סיוע למורדים, בתחילה באופן סמוי ולאחר מכן באופן גלוי. במקביל, השתתפו [[אמריקאים-אפריקאים]] ו[[אינדיאנים]] בשני הצדדים.
 
במהלך המלחמה, השתמשו הבריטים בעליונות [[הצי הבריטי|הצי שלהם]] כדי לכבוש ערי חוף, אך נכשלו בהשגת שליטה על המחוזות הכפריים (בהם גרה 90% מהאוכלוסייה), בשל גודלו הקטן יחסית של צבא היבשה שלהם. בתחילת [[1778]], זמן קצר לאחר הניצחון האמריקאי ב[[קרב סרטוגה]], חתמה [[צרפת]] על [[ברית צרפת - ארצות הברית (1778)|ברית עם ארצות הברית]], ובקיץ של אותה שנה הכריזה מלחמה על בריטניה. גם [[ספרד]] ו[[הולנד]] הכריזו מלחמה על בריטניה בשנתיים שלאחר מכן. ההתערבות הצרפתית הכריעה את הכף, לאחר שניצחון הצי הצרפתי ב[[קרב צ'ספיק]] בספטמבר 1781, הוביל לכניעת הצבא הבריטי ב[[קרב יורקטאון]] שב[[וירג'יניה|ווירג'יניה]] שהסתיים באוקטובר 1781.
 
ב-[[1783]] נחתם [[חוזה פריז (1783)|חוזה פריז]], שבו הכירה בריטניה בעצמאותה של ארצות הברית בטריטוריה שגובלת באזור שהיום נקרא [[קנדה]] בצפון, [[פלורידה]] בדרום, ו[[מיסיסיפי (נהר)|נהר המיסיסיפי]] במערב.
 
==הגורמים למלחמה==
שורה 59:
למרות טבח בוסטון ותוצאותיו, המשיכו ההתנגשויות בין התושבים שהתמרדו נגד "חוק התה" לבין השלטונות הבריטים. אחד המוחים היה [[ג'ון הנקוק]] - סוחר שספינתו עוקלה בטענה להברחה. תגובתו ה"מרה" הייתה ארגון חרם על התה של "[[חברת מזרח הודו הבריטית]]" שיובא מ[[סין (אזור)|סין]]. חרם זה הותיר את החברה עם מלאי גדול ללא סיכוי נראה לעין למוכרו, מכיוון שהיו מבריחים שהבריחו תה ללא מכס. כדי לפתור את הבעיה ולאפשר לחברה להתחרות במבריחים, פטר אותה הפרלמנט ממכס. במחאה, סירבו רוב הנמלים במושבות לאפשר את עגינת ה[[אונייה|אוניות]] של החברה. לבסוף נמצא פתרון בדמות עגינת האוניות בנמל בוסטון תחת ליווי ספינות משמר בריטיות.
 
ב-[[16 בדצמבר]] [[1773]] עלו כ-60 תושבי בוסטון מחופשים ל[[אינדיאנים]], בהנהגתו של [[סמואל אדמס]], על שלוש אוניות התה של החברה שהכילו תה, יום לפני פריקתן, וזרקו לים את כל תכולתן - 342 תיבות עמוסות בתה. האירוע, לשם שינוי, עבר בשקט יחסי וללא [[אלימות]], אבל בתגובה סגרו הבריטים את ה[[נמל]] עד שישולם חזרה שווי התה - 90,000 ליש"ט (שווה ערך ללכ-968 אלף ליש"ט כיוםשל ימינו). בין האמריקנים אשר מחו נגד האירוע היה גם [[בנג'מין פרנקלין]], שטען שיש להחזיר את הכסף ואף הציע להחזיר הכול לבדו (אגב, עד היום עדיין דורשת חברת התה הבריטית את החוב). האנגלים גינו את האירוע והחליטו להטיל "[[חוקי הכפייה|חוקי כפייה]]" נגד המתיישבים בכלל, ועל [[מסצ'וסטס]] בפרט:
* "חוק נמל בוסטון", שכאמור "נעל" את הנמל עד שיוחזר החוב.
* למלך ניתנה הזכות למנות חברים למועצת מסצ'וסטס, שעד אז היו נבחרי הציבור.
שורה 83:
לאמריקנים היו בעיות רבות: צבאם היה קטן יחסית לאוכלוסייה (90,000 איש נושאי נשק ו-17,000 חיילים סדירים), זה היה צבא מתנדבים שחלקם הגדול לא היה מיומן, חוסר משמעת שפגע בהם במהלך הקרבות וגרם לעריקה, סכסוכים רבים בין המושבות עצמן, וגם בחברה עצמה היו "לויאליסטים" - מתיישבים אשר נותרו נאמנים לכתר הבריטי ואף ערקו לצבא הבריטי. יתרונותיהם, לעומת זאת, היו מועטים, ועיקרם היה ניסיונם של חלק מהמתנדבים בלוחמת [[גרילה]] נגד ה[[אינדיאנים]]. נגדם עמד הצבא הבריטי המיומן והגדול בהרבה, אשר היה חמוש היטב ושלט על דרכי ה[[ים]] ונתיבי האספקה. חסרונותיו של הצבא הבריטי היו המרחק הרב מבריטניה למושבות וסרבולו של צבא זה שהורגל ללחימה ב[[אירופה]] והתקשה להתחרות עם האמריקנים ב[[לוחמת גרילה]]. מבחינה [[אסטרטגיה צבאית|אסטרטגית]] ניסו הבריטים ליצור אזור הפרדה בין המושבות הצפוניות לדרומיות וכך לכבוש חלקים מהן, עד לכיבוש של כולן.
 
בתחילת המלחמה, למרותעל אף שהוכרחו לצאת מבוסטון, הייתה ידם של הבריטים על העליונה בזכות משלוח של 30 אלף [[שכיר חרב|שכירי חרב]] [[הסן (חיילים)|הסיאנים]] (שנקראו כך בשל מוצאם, [[הסה]] ב[[גרמניה]]). [[ג'ורג' וושינגטון]], שהוכרז כמפקד כוחות המתיישבים, ספג מפלה בברוקלין, והוכרח לסגת מ[[ניו יורק]] לעבר נהר ה[[דלאוור]], שם ספג עוד מפלה ב[[פנסילבניה]] על ידי גנרל [[צ'ארלס קורנווליס]] שנחל הצלחות לאורך כל המלחמה. וושינגטון והקונגרס הוכרחו לברוח מ[[פילדלפיה]]. בהמשך היו לצבאותיו של וושינגטון עוד מפלות רבות, אך הוא הצליח להתגבר עליהן ולארגן את הצבא מחדש בחניית חורף בוואלי פורג' בעזרת קצין בשם פרידריך פון שטויבן – גרמני שדגל ברעיונות האמריקנים.
 
===המפנה - קרב סרטוגה ותמיכת צרפת===
שורה 91:
 
===קרב יורקטאון וסיום הקרבות===
{{הפניה לערך מורחב|המצור על יורקטאון}}
החזית הצפונית, הדרומית והימית של המלחמה התכנסו לנקודת הכרעה ב-1781 ליד העיר [[יורקטאון (וירג'יניה)|יורקטאון]], [[וירג'יניה]]. בתחילת ספטמבר של אותה שנה, הביסו כוחות של הצי הצרפתי כוח אוניות בריטי ב[[קרב צ'ספיק]], ובכך נחסמה אפשרות הנסיגה של הכוחות הבריטיים היבשתיים בפיקודו של [[צ'ארלס קורנווליס]]. וושינגטון מיהר להעביר כוחות צבא אמריקאים וצרפתים מניו יורק, והכוח המשותף שכלל 17,000 חיילים ערך מצור על יורקטאון בתחילת אוקטובר. הכוחות הבריטיים איבדו במהירות את יכולתם להחזיק בעמדות הגנה. ב-[[19 באוקטובר]] [[1781]], נאלץ קורנווליס להיכנע עם כל צבאו ולעזוב את הערים הדרומיות הכבושות. ציוד רב נפל לידי האמריקאים, וכן נשבו כ-7,000 חיילים בריטים - כרבע ממספר החיילים הבריטים שהוצבו ביבשת אמריקה.