התערבות הומניטרית – הבדלי גרסאות

'''התערבות הומניטרית''' היא שימוש בכוח נגד מדינה נוכח הפרות זכויות אדם בשטחה, ללא הסכמת המדינה בה מתבצעת הפעולה וללא אישור מועצת הביטחון<ref>{{צ-ספר|שם=בן-נפתלי, א' ושני, י'|מקום הוצאה=אוניברסיטת תל אביב: הוצאת רמות|מו"ל=המשפט הבינלאומי: בין מלחמה לשלום|שנת הוצאה=2006|עמ=109-108}}</ref> . במשפט הבין לאומי יש מחלוקת בדבר החוקיות של התערבות הומניטרית ואין קריטריונים ברורים להפעלתה.

הדיון על התערבות הומניטרית הגיע לנקודת רתיחה במישור הבינלאומי עקב המצב ב[[מלחמת קוסובו]] בשנת 1999. שם החלה התדרדרות קשה ביחסים בין האוכלוסייה הסרבית המקומית לאזרחים המוסלמים עקב שלילת זכויות אוטונומיות, דבר שהוביל לעימותים צבאיים ולהרג נרחב של אזרחים בקוסובו. מועצת הביטחון התכנסה לדון בבעיה, אך מאחר שסרביה היא בעלת ברית ותיקה של רוסיה, מועצת הביטחון נמנעת מלהורות על שימוש בכוח. מועצת הביטחון מטילה על איסור על מסחר בכלי נשק עם סרביה (אמברגו) וקוראת להפסקת אש ולנסיגת הכוחות הסרביים. כשהבינו כוחות נאט"ו שמועצת הביטחון נמנעת מלהתערב החליטו לפעול על דעת עצמם והחלו בהפצצה אווירית ללא אישור מועצת הביטחון, דבר שהביא להסלמה כאשר סרביה פתחה בטיהור אתני נרחב נגד האוכלוסייה האלבנית בתגובה להפצצה<ref>The independent international commission on kosovo. ''Kosovo .Report''. (2000). pages 33–34, 67</ref> .

סעיף 2(4) למגילת האו"ם קובע איסור השימוש בכוח, בין אם כנגד שלמותה הטריטוריאלית או הריבונית של איזו מדינה ובין אם בכל דרך אחרת שאינה מתיישבת עם מטרות האו"ם. דוקטרינת ההתערבות ההומניטרית מכירה בכך שהאחריות העיקרית להגן על אנשים מוטלת על המדינה הריבונית, אולם כאשר המדינה אינה מסוגלת או אינה מעוניינת להגן על אנשיה, או כשהיא עצמה מאיימת על אנשיה, אזי האחריות להגן מוטלת על הקהילה הבינלאומית<ref>Evans. G. The Responsibility to protect: ''Ending mass atrocity crimes once and for all.'' 34–35 (2008).</ref> . בהקשר זה, מדינות המצדדות בדוקטרינה זו יטענו, כי קיים כלל מנהגי עתיק שאינו שולל את זכותה של מדינה להשתמש בכוח. לחלופין יטענו, כי שימוש בכוח כנגד מעשי זוועה או כנגד פגיעה בזכויות אדם על ידי ריבון, עומד בקנה אחד עם מטרות האו"ם ולפיכך, מדובר בפעולה חוקית שמתיישבת עם הדין הבינלאומי <ref>U.N. Charter, Articles 2(4).</ref>.

העיקרון שעומד מאחורי טיעונים אלו הוא, שריבונות המדינה אינה יכולה להעניק חסינות מול הפרת זכויות אדם יסודיות. הסוגיה עלתה בעניין מלחמת האזרחים בסוריה ובה טענה בריטניה כי אם אין פעולה במועצת הביטחון כנגד מעשי זוועה, בריטניה תהיה מוסמכת לפי המשפט הבינלאומי למנוע את הקטסטרופה ההומניטרית בסוריה לפי דוקטרינת ההתערבות ההומניטרית. בריטניה קבעה שלושה תנאים שנדרשים לשימוש בדוקטרינה: ראיות משכנעות לאסון הומניטרי; כשברור באופן אובייקטיבי שפעולה אחרת לא תציל חיים; והשימוש בכוח נחוץ באופן מיידי כדי למנוע אסון הומניטרי<ref>Chemical Weapon Use by Syrian Regime: ''U.K. Government Legal Position''. IB Times (Aug. 29, 2013).</ref> . בריטניה הכריזה שבהתקיים תנאים אלו היא רואה עצמה מוסמכת לפי המשפט הבינלאומי למנוע את הפגיעה ההומניטרית. הכרזה זו לא הוכרה על ידי הקהילה הבינלאומית. השימוש בדוקטרינת ההתערבות ההומניטרית נחשב שנוי במחלוקת ולא מקובל בעולם ככלי חוקי לשימוש בכוח, בהיעדר אישור מועצת הביטחון של האו"ם.

בשנת 2000, קופי ענאן, מזכ"ל האו"ם דאז, יזם וועדה (ICISS ) שתדון בהתערבות הומניטרית כדי ליצור קונצנזוס בינלאומי לאור מעשי הזוועה בקוסובו. מסקנות הוועדה הציעו לנטוש את המונח "התערבות הומניטארית" ולקרוא לפעולה זו "אחריות להגן", כלומר מונח רחב יותר שיכלול היבטים של מניעה מראש ושיקום. זאת ועוד קבעה הוועדה, כי ריבונות מדינה מהווה את הזכות להגן ממעשי זוועה, כאשר אחריות זו חלה גם על הקהילה הבינלאומית<ref>International Commission on Intervention and State Sovereignty. ''The Responsibility to Protect''. (2001), chapters 1.1 –1.7, 1.16, 1.32, 1.35, 1.39 –1.41.                                                                                    </ref> .

* [[אחריות להגן|האחריות להגן (R2P).]]

* [[מלחמת קוסובו|מלחמת קוסובו.]]

* [[רצח העם ברואנדה|רצח העם ברואנדה.]]