יחסי ישראל–לבנון – הבדלי גרסאות

{{יחסי מדינות

| מדינה 1 = ישראל

לאורך שנות ה-90 הייתה חוסר שביעות רצון הולכת וגדלה בישראל בשל כיבוש שטחי דרום לבנון והקמת [[רצועת הביטחון]]. חוסר שביעות הרצון גבר לאחר [[אסון המסוקים]] (1997) ועקב זאת, [[אהוד ברק]] בקמפיין לראשות הממשלה הבטיח נסיגה מלבנון, ולבסוף, ב-[[23 במאי]] [[2000]], [[צה"ל]] אכן נסוג מדרום לבנון, וסיים 22 שנות כיבוש. [[צד"ל]] התמוטט וכ-6,000 מאנשי צד"ל ובני משפחותיהם נמלטו מלבנון, אם כי יותר מ-2,200 חזרו עד דצמבר 2001. עם נסיגת כוחות צה"ל, רבים בלבנון החלו לקרוא לבדיקת הנוכחות המתמשכת של הכוחות הסוריים, שאומדן כוחם הוערך בסוף שנת 2001 ב-25,000.

 

ב-[[16 ביוני]] [[2000]], אימצה [[מועצת הביטחון של האו"ם]] את דו"ח המזכ"ל שבדק את קצב הנסיגה הישראלית. בחודש אוגוסט 2000, ממשלת לבנון פרסה יותר מ-1,000 שוטרים וחיילים באזור רצועת הביטחון לשעבר, אבל גם חזבאללה שמר על עמדות תצפית וסיורים שנערכו לאורך הקו הכחול. בעוד לבנון וסוריה הסכימו לכבד את הקו הכחול, נרשמו התנגדויות וטענות מתמשכות כי ישראל לא נסוגה באופן מלא מאדמת לבנון. כאשר המתח האזורי הסלים עם ה[[אינתיפאדה]] בספטמבר 2000, דווח כי חזבאללה חטף ב-[[7 באוקטובר]] שלושה חיילים ישראלים בשבי באזור המכונה [[חוות שבעא]]. זה שטח מיושב שברובו תחת שליטה ישראלית לאורך הגבול בין לבנון לסוריה כפי שנטען על ידי לבנון, למרות זאת האו"ם ורוב הקהילה הבינלאומית, כולל ישראל, הסכימו כי חוות שבעא היא חלק מסוריה. החזבאללה ביקש להשתמש בשבויים הישראלים כמנוף לשחרור אסירים לבנונים.

 

מאז תחילת [[מהפכת הארזים]], בישראל היו תקוות גבוהות באשר להסכם השלום עם לבנון. בשנת 2005 התראיין [[סעד חרירי]] ואמר: {{ציטוטון|אנחנו רוצים לעשות שלום עם ישראל. אנחנו לא רוצים מלחמות. אנו מקווים כי תהליך השלום יוליך קדימה אותנו, את הסורים ואת כל מדינות ערב}}, אבל הוא הוסיף כי לבנון לא תחתום על הסכם שלום נפרד כמו שירדן ומצרים עשו. מנהיגים לבנונים אחרים ציירו אפילו קו נוקשה יותר.