מוריס ראוול – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ הוספת קישור לתמונות בתערוכה |
מ הוספת קישור לפסנתרן |
||
שורה 9:
במהלך לימודיו המאוחרים, ניסה ראוול פעמים רבות לזכות ב[[פרס רומא]] (פרס יוקרתי אשר ניתן כל שנה לתלמידים מצטיינים בתחומי האמנות, וכדי לקבלו יש לעבור סדרה של מבחנים קשים), אך ללא הצלחה. לאחר שהפסיד את הפרס ל[[ויקטור גלואה]] ב-[[1905]], אף על פי שזכה בתואר "חביב הקהל", הקים ראוול סקנדל גדול והחליט לעזוב את הקונסרבטוריון.
ראוול היה [[פסנתרן]] מחונן, ויצירותיו הרבות לפסנתר ידועות בווירטואוזיות בלתי רגילה. הסונטינה שלו, הפאוואן לנסיכה שהלכה לעולמה ובייחוד "גספאר של הלילה", אחת היצירות הקשות ביותר ברפרטואר לפסנתר, ממחישות זאת. בנוסף, הוא היה בדומה ל[[דביסי]] מתזמר מחונן (הוא תזמר את היצירה הידועה "[[תמונות בתערוכה]]" של המלחין הרוסי [[מוסורגסקי]], שידועה היום בעיקר בזכות התזמור יוצא הדופן), והשתמש בצורה יצירתית מאוד בכלי העץ ובמיתרים כדי ליצור את הגוונים הצליליים שהפיק בפסנתר. בנוסף, הוא הרבה להשתמש בנבל וב[[כלי הקשה]]. דביסי הביקורתי, שקטל בביקורותיו מלחינים גדולים ונערצים כמו [[צ'ייקובסקי]] ו[[ברהמס]], אף הרחיק לכת וכתב עליו שיש לו את "האוזן הטובה ביותר בנמצא", מחמאה אדירה ממלחין ומתזמר דגול כמו דביסי, שבעצמו היה חדשן מאוד.
יצירתו הגדולה ביותר היא הבלט "דפניס וכלואה" שכתב לכוריאוגרף הנודע [[סרגיי דיאגילב]]. יצירה זו, המורכבת ממערכה אחת בשלוש תמונות ומשכה הכולל כשעה, מציגה באופן הטוב ביותר את ההרמוניות הנועזות של ראוול, שאף התעלו על "אבי תנועת האימפרסיוניסטים", [[דביסי]], וגם את תזמורו הנועז, תוך כתיבת תפקיד וירטואוזי ביותר לחליל.
| |||