תקרית 22 בספטמבר 1914 – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Matanyabot (שיחה | תרומות) מ בוט החלפות: לעיתים |
הסרת קישורים עודפים |
||
שורה 35:
שלוש האוניות הבריטיות שהיו מעורבות בתקרית היו [[אה"מ]] '''קרסי''', '''אבוקיר''', ו'''הוג''' (Houge). שלושתן היו סיירות משוריינות בעלות [[הדחק]] של 12,000 טון, מ[[סדרה (אוניות)|סדרת]] '''קרסי'''{{הערה|1=במקורות שונים נקראת הסדרה '''בככנטה''' (Bacchante).}} (בסדרה היו שש אוניות), והן הושקו ב-[[1899]] ו-[[1900]]. ב-[[1913]] נחשבו כל האוניות בסדרה למיושנות מאד; ג'קי פישר בעת כהונתו כלורד הים הראשון רצה להוציאן משירות ולמכרן לגרוטאות, אך בסופו של דבר הוחלט להשאירן כאוניות מילואים. הן עגנו ב[[שפך נהר|שפך]] נהר ה[[תמזה]], והחלידו לאטן. ואולם, עם פרוץ המלחמה, נצבעו האוניות מחדש, חומשו, וצוות מילואים הפעיל אותן. ברור היה שאי אפשר יהיה להפעיל את האוניות המיושנות כחלק מ[[הצי הגדול]], שכן הן היו איטיות מדי ומיושנות מדי, אך נמצא להן שימוש כגיבוי ל[[משחתת|משחתות]] ולצוללות הבריטיות שסיירו בדרום [[הים הצפוני]], כדי למנוע מצוללות ומאוניות קלות של הצי הגרמני לפגוע בנתיב הים בין [[בריטניה]] ל[[צרפת]] ב[[תעלת למאנש]]. המחשבה הייתה שתותחיהן הכבדים יחסית של הסיירות המשוריינות, בקוטר 9.2 אינץ' (233.7 מ"מ), יוכלו לגבור על סיירות קלות גרמניות שינסו להתקדם דרומה, שחימושן היה בקוטר 5.9 אינץ' (150 מ"מ) בלבד. אזור הסיור נקרא "הארבעה-עשר הרחבים" (The Broad Fourteens){{כ}}{{הערה|1=Massie טוען שהשם ניתן בשל [[קו אורך|קו האורך]] שלו. ב[[:en:Action_of_22_September_1914|ערך באנגלית]] מוזכר שהשם ניתן בשל עומק הים באזור זה, שהוא כ-14 [[פאתום]], כ-26 מטרים.}}, אזור בדרום בים הצפוני בין חופי [[הולנד]] ו[[אנגליה]]{{הערה|1=Massie, עמ' 128 - 129.}}.
כאמור, מטרת הפעלתן של הסיירות הישנות הייתה שישמשו כגיבוי לכוחות הקלים יותר שפעלו באזור. אולם, בשל תנאי הים הסוערים בתקופה זו של השנה, נאלצו המשחתות לשוב לנמל לעיתים קרובות, ואילו הסיירות הגדולות, שהיו יכולות להתמודד ביתר קלות מול תנאי הים הקשים בשל גודלן, נותרו בשטח הסיור. מהירותן של האוניות הבריטיות הייתה 21 [[קשר (יחידת מידה)|קשר]] בימיהן הטובים, אך במצבן בספטמבר 1914 לא הפליגו הסיירות במהירות העולה על 15 קשר, ובתנאי הים הקשים לא עלתה מהירותן על 9 קשרים. במהירות כה איטית, וללא ליווי, היוו הסיירות מטרה פגיעה מאוד לכל סיירת גרמנית מודרנית. הן נקראו בצי "שייטת הפיתיון החי" (Live Bait Squadron).
מפקדי הצי הבריטי התריעו על מצב זה. מפקד הצוללות בצי הבריטי, [[קומודור (תואר)|קומודור]] [[רוג'ר קייס]], התריע על הסכנה ודרש שהאוניות יועברו מן המשימה. אולם, גם קייס, על אף שהיה איש צוללות בעצמו, חשב שהאיום יבוא מצידן של אוניות שטח גרמניות, ולא מצוללת. ב-[[17 בספטמבר]] העלה קייס את החשש בפני [[וינסטון צ'רצ'יל]], שהיה אז [[הלורד הראשון של הימייה]], השר האחראי על הצי. אדמירל [[ג'ון ג'ליקו]], מפקד [[הצי הגדול]], הסכים עם החשש וצ'רצ'יל הורה ל[[לורד]] [[לודוויג פון באטנברג|לואיס בטנברג]], [[לורד הים הראשון]], להוציא את האוניות מן הזירה. בטנברג הסכים עם הצורך, והורה לראש המטה, אדמירל דובטון סטורדי (Doveton Sturdee), לבצע את הפקודה. אולם, סטורדי התנגד; לדעתו, לא היו עדיין אוניות שיוכלו למלא את מקומן של הסיירות המיושנות. הסיירות החדישות שהוזמנו על ידי הצי היו בשלבי השלמה ולא היו מוכנות עדיין. בטנברג נכנע, והסיירות המיושנות נותרו במשימתן. בטנברג הודה מאוחר יותר שלא היה צריך לוותר{{הערה|1=Massie, עמ' 129 - 130.}}.
שורה 49:
בשעה 6:55 עלתה הצוללת הגרמנית שוב על פני המים, והבחינה ב'''הוג''' שהייתה נייחת במים, שקועה בחילוץ. וודיגן הורה לטעון מחדש את צינור הטורפדו הקדמי הריק (תרגולת חדשנית ולא מקובלת בצוללות באותה תקופה), וירה שני טילי טורפדו על '''הוג''' מטווח כ-300 מטרים. ריקון שני הצינורות הקדמיים בבת אחת גרם לשינוי באיזון הצוללת, וחרטומה עלה על פני המים. תותחניה של '''הוג''' זיהו את הצוללת ופתחו עליה באש; הגרמנים לא איבדו את קור הרוח, ייצבו את הצוללת וצללו שוב. האונייה הבריטית נפגעה משני טילי הטורפדו, התהפכה לאחר עשר דקות וטבעה עשר דקות נוספות לאחר מכן. סירות ההצלה שלה כבר היו במים, אך הן היו מלאות בניצולים מ'''אבוקיר'''{{הערה|1=Massie, עמ' 135.}}.
'''קרסי''' התקרבה אל '''הוג''' הטובעת והורידה שתי סירות. באותה עת הבחינו הצופים ב'''קרסי''' בפריסקופ של '''U-9''', ומפקדה הורה להגביר מהירות ולפתוח באש. התותחנים לא פגעו, וניסיונה של '''קרסי''' לנגוח בצוללת לא הצליח{{הערה|שם=ww1|[http://www.worldwar1.co.uk/cressy.htm Loss of HMS Aboukir, Cressy and Hogue]}}. הצוללת הגרמנית צללה, ואחר כך עלתה שוב על פני הים, ובשעה 7:20 ירתה את שני הטורפדו האחוריים שלה על '''קרסי'''. אחד מהם פגע בצדה הימני, והשני החטיא. וודיגן סובב את הצוללת, ובשעה 7:30 ירה את הטורפדו האחרון שלו על '''קרסי'''. האונייה הבריטית נפגעה, התהפכה, צפה הפוכה עד 7:55, ואז שקעה{{הערה|1=Massie, עמ' 135 - 136.}}. שתי [[כלי שיט לדיג#סוגי כלי השיט|מכמורתניות]] הולנדיות שהיו באזור לא התקרבו אל האוניות הטבועות, מחשש למוקשים ולצוללות נוספות{{הערה|1=Corbett, Sir Julian Stafford (1920). Naval Operations. Volume I. London: Longmans, Green and Co., עמ' 181.}}; '''קרסי''' עוד הספיקה לירות לעברן ירייה אחת בזעם, לפני שטבעה{{הערה|1=Collier, Chaplain George Henry, R.N. (1918). Miller, Francis Trevelyan. ed. True Stories of the Great War. VI. New York: Review of Reviews Company. עמ' 214.}}.
ב-8:30 הגיעה למקום אוניית הקיטור ההולנדית '''פלורה''', ומשתה מהמים 286 איש. אוניית קיטור נוספת, '''טיטאן''', שהגיעה מעט מאוחר יותר, אספה 147 ניצולים נוספים; שתי מכמורתניות בריטיות, '''קוריאנדר''' ו-'''J.G.C.''' משו ניצולים נוספים מהמים{{הערה|שם=ww1}}{{הערה|1=Corbett, שם.}}. אל קומודור טרייויט הגיעו קריאות מצוקה, והוא מיהר לאזור הקרב. כאשר הגיעו המשחתות שלו לאזור בשעה 10:45, נמשו מהמים 837 איש. 1,459 קצינים ומלחים נספו, רובם אנשי מילואים.
'''U-9''' פנתה כדי לחמוק מן הזירה, ואולם הדבר לא היה פשוט. היה ברור לוודינגן שהמשחתות שתגענה בקרוב לזירה תתחלנה בחיפוש אחריו, אך הוא לא היה יכול לצלול, שכן ה[[מצבר]]ים שלו היו ריקים{{הערה|1=צוללת מפליגה מתחת למים בכוח מנועיה החשמליים, המונעים על ידי מצברים. המצברים מתמלאים כאשר הצוללת משייטת על פני המים, ואז היא מונעת בכוח [[מנוע בנזין]], כפי שהיה ב'''U-9''', או בעזרת [[מנוע דיזל]], כפי שהיה בצוללות חדישות יותר.}}; הפלגה על פני המים הייתה בעייתית: מהירותה של הצוללת הייתה נמוכה מזו של המשחתות, מה גם
==אחרי הקרב==
[[קובץ:SM U 9 heimkehr.jpg|שמאל|ממוזער|250px|U-9 חוזרת לנמל לאחר הקרב וזוכה לקבלת פנים נלהבת]]
בגרמניה זכה צוות הצוללת '''U-9''' לקבלת פנים של גיבורים. [[וילהלם השני, קיסר גרמניה]], העניק למפקד הצוללת, אוטו וודיגן, את [[צלב הברזל]] מדרגה ראשונה, ולכל אנשי הצוות את צלב הברזל מדרגה שנייה. ההישג היה מרשים: כלי שיט קטן, בעל הדחק של 493 טון וצוות בן עשרים ושמונה איש, הטביע תוך שעה שלוש אוניות בנות 36,000 טון, והביא למותם של למעלה מ-1,400 איש.
הזעזוע בבריטניה מתוצאות הקרב היה גדול. ביקורת רבה הוטחה באדמירליות על הפעלת הסיירות המיושנות, ועל כך שההוראה להסגתן לא מולאה. ביקורת נמתחה על אדמירל כריסטיאן ועל קפטן דרמונד, אם כי הוא זכה לשבח על תפקודו בעת האירוע עצמו. אובדנן של שלוש הסיירות לא שינה את מאזן הכוחות בין גרמניה לבריטניה, והנזק החומרי היה שולי יחסית, אך הפגיעה בתדמית הבריטית הייתה רבה, במיוחד במדינות הנייטרליות. מפקדי הצי קבעו נהלים חמורים לזהירות מפני צוללות, ובכלל זה הקפדה על הפלגה ב[[זיגזג]], וכן על כך שאין לסייע לאונייה שנפגעה מצוללת, כדי למנוע היפגעות של כלי שיט נוספים. איש בבריטניה לא כינה יותר את הצוללות "משחקים"{{הערה|1=Massie, עמ' 137 - 139.}}.
שורה 65:
<div style="direction: ltr;">
* Massie, Robert K.: Castles of Steel - Britain, Germany and the Winning of the Great War. [[Ballantine Books]], New York 2003.
* Collier, Chaplain George Henry, R.N. (1918). Miller, Francis Trevelyan. ed. True Stories of the Great War. VI. New York: Review of Reviews Company.
* Corbett, Sir Julian Stafford (1920). Naval Operations. Volume I. London: Longmans, Green and Co.
* Halpern, Paul G. (2003). Duffy, Michael. ed. The Naval Miscellany. VI. London: Navy Records Society. .
</div>
| |||