הבדלים בין גרסאות בדף "מולטו אסטטקה"

הוסרו 74 בתים ,  לפני שנתיים
קו מפריד בטווח מספרים
(סקריפט החלפות (, הייתה, דוגמה, תוכנת, מוזיק, תיאטרון, אירוע, טורקי, -, ה-, , לְהָזֵם))
(קו מפריד בטווח מספרים)
 
== החזרה לאתיופיה והמשך העשייה בין היבשות ==
=== רקע: נקודות ציון בהתפתחות המוזיקה הפופולרית באתיופיה 1920-19701920–1970 ===
אתיופיה מתייחדת בהיסטוריה עתיקה ביותר של רציפות מדינית, אשר בגינה גם מסורותיה המוזיקליות נשתמרו בצורה יוצאת דופן.<ref>Teffera, Timkehet (2013). Western Wind Instruments and the Development of Ethiopian Popular Music. STUDIA INSTRUMENTORUM MUSICAE POPULARIS III (New Series); 2013: 349-376, p. 349</ref> בניגוד למדינות אחרות בקרן אפריקה לא ניכרו בה השפעות ה[[קולוניאליזם]] האירופי, ומרחבי המוזיקה המגוונים של הארץ שמרו על סגנונם העממי המסורתי במשך שנים רבות. נקודת מפנה חשובה התרחשה בתקופת שלטונו של הקיסר [[היילה סלאסי, קיסר אתיופיה|היילה סלאסי]] (Haile Selassie). בשנת 1924 נסע לביקור דיפלומטי באירופה ובדרכו חזרה עבר בירושלים, שם נערכה עבורו קבלת פנים רשמית שכללה הופעה של תזמורת כלי נשיפה שנגניה היו צעירים ארמניים יתומים, פליטי [[רצח העם הארמני|הטבח הטורקי]] בשנת 1915. התזמורת עשתה על הנסיך רושם כה עז, שבחזרתו לאתיופיה הביא עמו את התזמורת על כלל נגניה, ומינה אותה מידית לתזמורת הרשמית של אתיופיה בפועל. בראש התזמורת הוצב קוורוק נלבנדיאן (Kevrok Nalbandian), פרופסור למוזיקה ממוצא ארמני, אשר גם הלחין עבור התזמורת את היצירה שהייתה להמנון הלאומי הראשון של אתיופיה (ושמשה כהמנון הלאומי עד נפילת שלטונו של סלאסי במהפכת 1974).<ref>Teffera, Timkehet (2013). Western Wind Instruments and the Development of Ethiopian Popular Music. STUDIA INSTRUMENTORUM MUSICAE POPULARIS III (New Series); 2013: 349-376, p. 357-359</ref> בעקבות המהלך של סלאסי זכתה המוזיקה באתיופיה לראשונה למעמד רשמי בו הוכרה כמוקד של זהות תרבותית והשתייכות לאומית. התזמורת שהביא סלאסי מירושלים ונודעה בשם [http://www.armeniapedia.org/wiki/Arba_Lijoch Arba Lijotch]  (׳ארבעים הילדים׳) זכתה לפופולריות רבה והיוותה חיל חלוץ לשלל תזמורות רשמיות שהוקמו וטופחו בחסות ממשלתית. התזמורות הרשמיות ניגנו בעיקר מוזיקה מסורתית אך שולבו בהן מגוון הולך ומתרחב של כלי נשיפה ותופים מקומיים, וניכרו בהן השפעות [[מארש|מארשים צבאיים]] בסגנון אירופאי.<ref>Teffera, Timkehet (2013). Western Wind Instruments and the Development of Ethiopian Popular Music. STUDIA INSTRUMENTORUM MUSICAE POPULARIS III (New Series); 2013: 349-376, p. 359-360</ref> פעילות התזמורות הושבתה עם [[המלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה|פלישת איטליה לאתיופיה]] בשנת 1935 כש[[איטליה הפאשיסטית|המשטר הפאשיסטי]] פעל לדיכויו של כל סממן תרבות מקומי, והמצב נמשך עד הדיפת הכיבוש האיטלקי בשנת 1941. לאחר הדיפת הכיבוש חידש סלאסי את שלטונו, ואתיופיה עמדה בפתחה של תקופה חדשה, שתמורותיה ניכרו גם בזירת התרבות של המוזיקה. תזמורות כלי הנשיפה הרשמיות חזרו לפעילות וכללו עתה גם כלי קשת שונים; שידורי הרדיו שהופסקו תחת המשטר הפאשיסטי התחדשו וזמן אויר ניכר הוקדש לתוכניות מוזיקה. תופעה משמעותית נוספת בתקופה זו הייתה הגל האדיר של התעניינות בג׳אז שסחף את המדינה. המוזיקולוג פרנסיס פלסטו ([[:en:Francis_Falceto|Francis Falceto]]) מתאר את השפעת הג׳אז באתיופיה כתופעה בעלת ממד גלובלי ולוקאלי-פרטיקולרי גם יחד. לדברי פלסטו היה האימוץ הנלהב של הג׳אז, במיוחד בנוסח תזמורות הסווינג בסגנון המוזיקאים [[גלן מילר]], ו[[טומי דורסי]], תופעה שסחפה את כלל אפריקה כמו גם את אירופה המשוחררת מאימת הכיבוש הנאצי. ועם זאת, להשפעתה בתחומי אתיופיה היה גם ממד ייחודי.<ref>{{צ-ספר|מחבר=Falceto, Francis.|שם=Abyssinie swing : a pictorial history of modern Ethiopian music = images de la musique éthiopienne moderne|מקום הוצאה=Addis Ababa, Ethiopia|מו"ל=Shama Books|מהדורה=1st ed|שנת הוצאה=2001|עמ=62|קישור=https://www.worldcat.org/oclc/51653371|oclc=51653371}}</ref> על התשתית הפופולרית של התזמורות הרשמיות, קמו עתה הרכבי כלי נשיפה ותופים ג׳אזיסטיים ברוחם, ששילבו [[בוגי ווגי|בוגי-ווגי]], ממבו, ומלודיות אתיופיות פופולריות לכדי [[גרוב]] אתיופי בעל אופי יוצא דופן. עם זאת, ההרכבים לא אימצו את ה[[ג'אז מודאלי|פיתוחים המודליים]] המורכבים האופייניים לג׳אז המתוזמר, והסגנון החדש נותר מסורתי מבחינת המלודיות והקצב.<ref>Teffera, Timkehet (2013). Western Wind Instruments and the Development of Ethiopian Popular Music. STUDIA INSTRUMENTORUM MUSICAE POPULARIS III (New Series); 2013: 349-376, p. 365</ref> לצד הטרנד החדש, הצמיחו העשורים שלאחר המלחמה הסתעפות מוזיקלית ייחודית נוספת - מעין נוסח חדש של מוזיקה עממית, שבו שולבו מסורות ותיקות שעד אז היו נפרדות, ועורבו בו הן אלמנטים מן המסורת המוזיקלית הצפון-אתיופית, שנשענת על סולם בעל חמישה טונים, והן אלמנטים מהמוזיקה האופיינית לדרום-אתיופיה, שבה יש תערובת סגנונות שכוללת גם השפעות הודיות וסיניות.<ref>Zegeye, Adebe (2007), Mulato Astatke, Ethio-jazz maestro, Muziki, 4:1, pp. 129-151, ISBN: 1812-5980, p. 135</ref> שתי התפתחויות חשובות נוספות מאותה התקופה היו הקמת התיאטרון הלאומי בשנת 1958, אשר במסגרתו הועלו לראשונה הופעות של הרכבים שכללו כלים מסורתיים מרובים, ופתיחת בית הספר יארד למוזיקה (Yard School of Music) ב[[אוניברסיטת אדיס אבבה]] (1963) אשר קיים קורסים של מוזיקה מסורתית ומודרנית כאחד, ושלהופעות של תזמורותיו הייתה השפעה על הפופולריזציה של המוזיקה המסורתית באתיופיה. בתקופה של סוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70, כאשר חוזר אסטטקה לאתיופיה, ישנה פריחה של מועדוני [[רית'ם אנד בלוז|רית׳ם אנד בלוז]] (Rhythm and blues) ו[[מוזיקת נשמה|מוזיקת נשמה]] (Soul) באדיס אבבה, סגנונות שהשפעתם ניכרת אצל אמני הפופ האתיופיים המצליחים של התקופה.<ref>Zegeye, Adebe (2007), Mulato Astatke, Ethio-jazz maestro, Muziki, 4:1, pp. 129-151, ISBN: 1812-5980, p. 139-141</ref>
 
=== פועלו ומקומו של אסטטקה ב״תור הזהב״ של המוזיקה האתיופית - שנות ה-70 ===
בשנת 1974, לאחר תקופה של אי שקט פוליטי ובעיצומו של משבר כלכלי קשה, הודח הקיסר היילה סלאסי ואת השלטון תפסה [[החונטה הצבאית האתיופית]] - ה'''''דרג''''' (the Derg) (בתרגום מ[[געז]] - ״ועדה״ או ״מועצה״). בהתחלה נראתה עלייתו של הארגון לשלטון כמבשרת מודרניזציה פוליטית עבור אתיופיה: בניגוד למקובל בפוליטיקה האתיופית עד אז, הדרג קבל את הכרעותיו הפוליטיות בתהליך מוסדר של התייעצות והצבעה. הטרמינולוגיה הסוציאליסטית בה השתמש הארגון יצרה ציפיה כי יתחולל באתיופיה מעבר לממשל סוציאליסטי, אך עם מנהיגותו ההולכת ומתגבשת של [[מנגיסטו היילה מריאם|'''מנגיסטו היילה-מרים''']] (Mengistu Haile Mariam) לבשה המהפכה פנים שונות. מנגיסטו היה אחד משני מנהיגיה הבולטים של המהפכה, יחד עם הגנרל [[אמן אנדום|'''אמן מיכאל אנדום''']] (Aman Mikael Andom). אך בניגון לאמן, שהיה פרו-מערבי מובהק וחתר לדמוקרטיזציה פוליטית וביזור שלטוני, הדגיש מנגיסטו את עליונותה חסרת הפשרות של המדינה על הפרט, היה רחוק מכל ליברליזם ודגל בריכוזיות פוליטית.<ref>{{צ-ספר|מחבר=חגי ארליך|שם=אתיופיה - קיסרות ומהפכה בקרן אפריקה|מו"ל=האוניברסיטה העברית|שנת הוצאה=1997|עמ=138}}</ref> בדיעבד הסתבר כי מנגיסטו שאף למעשה ל[[אוטוקרטיה|שלטון יחיד]] ב[[טוטליטריזם|מדינה טוטליטרית]]: הוא פעל באלימות וללא מעצורים, ותוך ארבע שנים בלבד הצליח לחסל את כל התארגנויות שבישרו תמורה ערכית ופוליטית עבור אתיופיה: החל מיריבו אנדום, דרך חיסולם של כל הבולטים והמשכילים שבחברי הדרג וכלה בפיזור ציבור הסטודנטים, שהיו עשויים להתאגד כנגדו. הסטודנטים פוזרו בצו-מדינה לקצווי הארץ הנדחים ביותר במסווה סיסמאות ״חיסול הבערות והבאת בשורת המהפכה״.<ref>{{צ-ספר|מחבר=חגי ארליך|שם=אתיופיה - קיסרות ומהפכה בקרן אפריקה|מו"ל=האוניברסיטה העברית|שנת הוצאה=1997|עמ=141-145}}</ref> בזירת התרבות נקט מנגיסטו במספר קווי פעולה במקביל. מחד, נעשה ניסיון לחסל כל מסורת שנקשרה לעבר הקדום והקרוב כאחד של אתיופיה טרם המהפכה. מאידך, נעשה ניסיון לייצר בזריזות תרבות אתיופית עממית-חילונית על חשבון המסורתית: אמנים, עיתונאים, סופרים ואנשי אקדמיה גויסו להמציא במהירות סגנונות חדשים של אמנות אתיופית חילונית, ביניהם שירה ומוזיקה בתכנים ובמקצבים צבאיים. מנגיסטו דרש חילון, כי מטרתו הייתה להציב את המדינה כמוקד עליון לזהות הלאומית ולטשטש את ההשתייכות הדתית או האתנית.<ref>{{צ-ספר|מחבר=חגי ארליך|שם=אתיופיה - קיסרות ומהפכה בקרן אפריקה|מו"ל=האוניברסיטה העברית|שנת הוצאה=1997|עמ=144-145}}</ref> אופן הפעולה השלישי של מנגיסטו שירת את אותה המטרה, מכיוון אחר: ממשל מנגיסטו פעל להענקת מעמד רשמי למרחבי תרבות אשר לא זכו לייצוג או לגיטימציה בתקופת השליטים הקודמים. לדוגמה, מנגיסטו פעל לקדם א האסלאם לעמדת שוויון עם הנצרות. עם זאת, מגמתו של המהלך לא הייתה לעודד את האסלאם כמרכיב בזהות האתיופית, אלא לחתור תחת מעמדה הדומיננטי של [[הכנסייה האורתודוקסית האתיופית|הכנסייה הנוצרית האתיופית]] כבסיס להשתייכות לאומית ותרבותית. פעולות נוספות של פתיחות תרבותית לכאורה היו עידוד החייאתן של כמה שפות מקומיות חשובות והנחלתן, ובשנת 1976 הוקם ״המוסד ללאומים״, אשר היה אמור להגדיר את אפיקי הביטוי וההשתתפות של בני העמים והקבוצות האתניות השונות בתרבות. לפעולות אלו הייתה, ללא ספק, משמעות בהמשך דרכה של המדינה. עם זאת, יש להכיר כי בתקופת רודנותו של מנגיסטו הן שימשו בעיקר להצגת חזות של פתיחות תרבותית, ובפועל שירתו מגמה של ״הפרד ומשול״ בתוך החברה האתיופית, כשהמטרה הייתה להציב את המדינה ומטרותיה מעל הפרט, תוך משטר כפיה אלים ומאיים.<ref>{{צ-ספר|מחבר=חגי ארליך|שם=אתיופיה - קיסרות ומהפכה בקרן אפריקה|מו"ל=האוניברסיטה העברית|שנת הוצאה=1997|עמ=148-149}}</ref>
=== החלטתו של אסטטקה להישאר באתיופיה ופועלו בתקופת שלטון הדרג ===
הלך הרוח בתקופת שלטונו של מנגיסטו היה רחוק מתחושת החירות וה[[פלורליזם]] שהפרתה את המוזיקה האתיופית בעשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה. כבר בשנת 1975 נסגרו הלייבל אמחה-רקורדס כמו גם אולפנים אחרים בבעלות פרטית, שהיוו בית לסגנונות המוזיקה השונים באתיופיה ולאתיו-ג׳אז בכלל זאת. בראיון משנת 2006 סיפר אסטטקה כי כמוזיקאי בתקופה זו ״היה עליך להיזהר מאוד במה שניגנת. כל מה שנחשד כסגנון אמריקאי היה מגונה... והיו הוראות מפורשות מה מותר לנגן ומה אסור״.<ref>Zegeye, Adebe (2007), Mulato Astatke, Ethio-jazz maestro, Muziki, 4:1, pp. 129-151, ISBN: 1812-5980, p. 144</ref> כמו אתיופים רבים אחרים, רבים מעמיתיו של אסטטקה הוגלו, או ברחו, מאתיופיה רדופת הטרור.<ref>Teffera, Timkehet (2013). Western Wind Instruments and the Development of Ethiopian Popular Music. STUDIA INSTRUMENTORUM MUSICAE POPULARIS III (New Series); 2013: 349-376, p. 369-370</ref> אסטטקה, עם זאת, נשאר באתיופיה. אפשרויות ההקלטה וההופעה של סגנונו הייחודי נחסמו, אך הוא הפנה את מרצו וכשרונותיו לנתיבים אחרים: הוא פנה לחקור את המוזיקה העתיקה של [[הכנסייה האורתודוקסית האתיופית]] (הזרם הדתי הגדול ביותר באתיופיה, שעמו נמנה גם אסטטקה), הקדיש זמן ניכר להוראה והיה חבר פעיל במוסדות שונים שקמו בתחום התרבות והמוזיקה בתקופה זו. בין השאר, לימד במרכז ללימודי תרבות של אוניברסיטת אדיס אבבה (בין השנים 1987-19921987–1992), שימש כמנחה מוזיקלי בקולג׳ יוניטי ([[:en:Unity_University|Unity University College]]) והנחה סמינרים בתיאטרון הלאומי. אסטטקה שימש גם כחבר בוועדה המנהלית של אגודת המוזיקה האתיופית (the Music Association of Ethiopia) וכן הפך לחבר בארגון פרס האמנות והמדיה האתיופי (the Ethiopuan Ard and Media Award Organization). [[מיזם]] מרחיק לכת של אסטטקה מתקופה זו היה ארגון סיבוב הופעות בינלאומי של הרכב תרבות אתיופי בן 60 איש, ביניהם זמרים, נגנים ורקדנים. אסטטקה שימש כמנחה ומעבד מוזיקלי להרכב וגם כתב למענו מספר יצירות. הפרויקט זכה לברכת השלטון, ככל הנראה כחלק מהניסיון לְהָזֵם את התדמית השלילית של מנגיסטו ואתיופיה בעולם באותן השנים, וזכה להצלחה רבה.<ref name=":3">Zegeye, Adebe (2007), Mulato Astatke, Ethio-jazz maestro, Muziki, 4:1, pp. 129-151, ISBN: 1812-5980, p. 146</ref> בשנות ה-80 הקים אסטטקה הרכב כלי נשיפה ומיתרים בשם [https://www.allmusic.com/artist/ethio-stars-mn0001208896 Ethio Stars]  אשר ערך הופעות ברחבי אפריקה והמזרח התיכון, וניגן תחת חוזה עבודה עבור מלונות רשת שרתון (Sheraton Hotel group).<ref>Zegeye, Adebe (2007), Mulato Astatke, Ethio-jazz maestro, Muziki, 4:1, pp. 129-151, ISBN: 1812-5980, p. 144-146</ref>
 
== שנות המפנה באתיופיה ופועלו של אסטטקה ==
בשנת 1991 הדיח צבא הכוחות העממיים הדמוקרטיים האתיופיים את שלטון הדרג.<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%9C%D7%97%D7%9E%D7%AA_%D7%94%D7%90%D7%96%D7%A8%D7%97%D7%99%D7%9D_%D7%94%D7%90%D7%AA%D7%99%D7%95%D7%A4%D7%99%D7%AA|הכותב=|כותרת=מלחמת האזרחים האתיופית|אתר=|תאריך=}}</ref> תקופת הרודנות של מנגיסטו תמה, אך אתיופיה הייתה רחוקה מעמדת רווחה ויציבות כלכלית ומדינית. התאוששותה של הפעילות התרבותית הייתה איטית למדי, אך בתוך כך פעל אסטטקה נמרצות לקידום תהליכים אלו. בשנת 2000 הקים באדיס אבבה את מרכז מולאטו אסטטקה לג׳אז אפריקאי (Mulato Estatke African Jazz Village), שמגמתו הייתה ללמד ולעודד מוזיקה ואמנות אתיופית מתוך נקודת המבט הרחבה והעשירה שאפיינה את אסטטקה: המרכז כלל בית ספר לג׳אז, סטודיו וגלריית אמנות, ושימש גם לשידור תוכניות רדיו, במסגרתן שידר אסטטקה תוכניות בוקר וערב שישה ימים בשבוע, כשהוא משמיע מגוון רחב של סגנונות מוזיקליים - [[ג'אז|ג׳אז]], [[פיוז'ן (מוזיקה)|פיוז׳ן]], [[מוזיקה קלאסית|מוזיקה קלאסית]] ו[[מוזיקה פופולרית|מוזיקה פופולרית]]. בראיונות סיפר כי תגובות הציבור היו נלהבות, וכי התוכניות אכן תרמו להרחבת העניין בסוגי המוזיקה השונים בקרב ציבור המאזינים האתיופי.<ref name=":3" />
 
על סף המאה ה-21 נכרו תמורות גוברות באתיופיה בכלל ובזירת המוזיקה בפרט, ועבור אסטטקה נפתחו מחדש אפשרויות שהיו חסומות מזה זמן רב. אין ספק כי נאמנותו של המוזיקאי למולדתו בעשוריה הקשים גבתה ממנו מחיר לא מבוטל, שבא לידי ביטוי הן בהצרת אופקיו האמנותיים והגבלתו כיוצר, והן בעיכובה של ההכרה הבינלאומית הראויה לו. ניתן וראוי להעריך את ממדיה של ההגבלה שחווה כאמן וכאדם באותן השנים, מתוך דברים שאמר המוזיקאי והוא בן 66 (בתרגום חופשי מתוך ראיון שהעניק בשנת 2006): ״זה נהדר כל כך עכשיו, להקליט שוב, ויש לי כל כך הרבה תוכניות שחיכו במגירה, אלו זמנים מעניינים כל כך עבורי. אני הולך לעשות מה שאני באמת רוצה לעשות עכשיו״.<ref name=":4">Zegeye, Adebe (2007), Mulato Astatke, Ethio-jazz maestro, Muziki, 4:1, pp. 129-151, ISBN: 1812-5980, p. 147</ref>