העשור האבוד (יפן) – הבדלי גרסאות

על פני התקופה שבין [[1995]] ל-[[2007]], התוצרה[[תוצר]] היפני ירד מ-5.33 טריליון דולרים ל-4.66 טריליון דולרים במונחים נומינליים, [[שכר ריאלי|השכר הריאלי]] ירד בכ-5%, בעודבזמן שהמדינה חוותה [[קיבעון|סטגנציה]] ברמת מחירים. ברם, קיים ויכוח על היקף הבעיות שניצבות בפני יפן ודרכי מדידתן, אך ההשפעה השלילית של העשור האבוד מורגשת היטב במדינה, וקובעי המדיניות היפנית ממשיכים להתמודד עם השלכותיה עד היום.

הצמיחה הכלכלית החזקה ביפן במחצית השנייה של המאה ה-20 נעצרה בפתאומיות בתחילת [[שנות ה-90 של המאה ה-20|שנות התשעים]]. בסוף [[שנות ה-80 של המאה ה-20|שנות השמונים]], חריגות במערכת הכלכלית היפנית הניבו בועת מחירים ספקולטיבייםספקולטיבית בהיקף עצום. הבועהה[[בועה כלכלית|בועה]] נוצרה כתוצאה מהצמיחהמההפחתה המופרזת בהגבלות על [[הלוואה|ההלוואות]] שהכתיב הבנק המרכזי של יפן על שאר הבנקיםה[[בנק|בנקים]] במדינה, באמצעות מנגנון [[מדיניות הידוע]] בשם "הנחיית חלוןהחלון" ("window guidance"). כפי שהבהיר הכלכלן [[פול קרוגמן]], "הבנקים של יפן השאילו יותר כסף, עם פחות תשומת לב לאיכות הלווה, ובכך הם עזרו לנפח את הבועה לממדים גרוטסקיים".

בניסיון להפיג את הספקולציות ולשמור על האינפלציהה[[אינפלציה]], הבנק המרכזי של יפן העלה את הריביתה[[ריבית]] בין הבנקים בסוף [[1989]]. מדיניות חדה זו גרמה להתפרצות הבועה, ושוקו[[מניה|שוק המניות]] היפני התרסק. מחירי המניות והנכסים ירדו, והותירו את הבנקים היפניים הממונפים ואת [[חברת ביטוח|חברות הביטוח]] עם חובות גדולים.

על מנת לפתור את המצב, הממשלה חילצה את המוסדות הפיננסיים באמצעות הזרמת [[הון]], הלוואות, אשראי זול מהבנק המרכזי, דחיית מועד ההכרה בהפסדיםהפירעון, מה שבסופו של דבר הפכךהפך את אותם מוסדות ל[[בנקים זומבים]] (בנקים שהשווי הנטוה[[ברוטו, נטו, טרה|נטו]] שלהם קטן מאפס, אך הם עדיין ממשיכים לפעול ולתפקד). העיתונאי הפיננסי יאלמן אונראן ממגזיןמ[[בלומברג ביזנסוויק|מגזין בלומברג]], כתב כי הבנקים הזומביים היו אחת הסיבות לסטגנציה הארוכה הבאה שעתידה לבוא על יפן. נוסף על כך, מייקל שומאן ממגזין "מה-[[טיים" מגזין|Time Magazine]] ציין כי בנקים אלו המשיכו להזרים כספים חדשים לחברות "זומביות" לא רווחיות, בטענה שהן "גדולות" מדיי מכדיכדי להיכשל. עם זאת, לרוב החברות הללו היה פשוט יותר מדי חוב. שומאן האמין כי כלכלת יפן לא תצליח להתאושש עד שהפרקטיקהשפרקטיקה הזוזו תסתיים.

בסופו של דבר, רבים מהחברותמחברות הללואלו הפכו לבלתי מתפקדות, ועל כן הוחלט על קונסולידציה (מיזוג) בין הבנקים. כתוצאה מכך קמו ארבעה בנקים '"לאומיים'" ביפן. חברות יפניות רבות היו שקועות בחובות כבדים, והתקשו מאוד להשיג אשראי.

החל משנת [[2012]] הריבית הרשמית ביפן היא 0.1%, והיא נותרה מתחת לאחוז בודד מאז שנת [[1994]].

למרות ההתאוששות הכלכלית בשנות ה-2000, רמת הצריכה של שנות ה-80 לא חזרה לרמות שלפני ההתרסקות. הזמנים הקשים בשנות התשעים גרמו לאנשים להזעיף פנים עלכשפגשו תצוגות עושר ראוותניות, בעוד שחברות יפניות כמו [[טויוטה]] וסוניו[[סוני]], ששלטו בתעשייה בשנות ה-80, נאלצו להתמודד עם תחרות קשה מצד חברות יריבות ממדינות אחרות במזרחב[[מזרח אסיה]], בעיקר בדרוםב[[דרום קוריאה]].

חברות יפניות רבות החליפו חלק גדול מכוח העבודה שלהן בעובדים זמניים, שזכו להטבות מועטות יותר והיו בעלי ביטחון תעסוקתי נמוך יותר. בשנת [[2009]], עובדים אלו היו יותר משליש מכוח העבודה הכולל. עבור שאר כוח העבודה היפני השכר נותר קפוא. מאז שיא תקופת השכר בשנת [[1997]], השכר הריאלי ירד בכ-13%.

הכלכלה של יפן עדיין מתאוששת מהמשבר של 1991 ומעשרות השנים שאבדו בעקבותיו. לתמ"ג לקחו 12 שנים כדי להתאושש ולחזור לרמות של 1995. אינדיקציה רחבה יותר לחולי הכלכלי היפני באותה תקופה הייתה הצניחה בתפוקהב[[תוצר|תוצר לנפש]]; בשנת 1991, התפוקההתוצר הריאליתהריאלי לנפש ביפן הייתההיה גבוהה בגבוה בכ-14% מזומזה של [[אוסטרליה]], אך בשנת 2011 התפוקההתוצר הריאליתהריאלי ירדהירד בכ-14% מאשרבהשוואה באוסטרליהלאוסטרליה. בטווח של 20 שנה, הכלכלה היפנית נחלשה לא רק במדדי התפוקה הגולמיתוהתוצר הגולמיים, אלא אף ביעילות העבודה, שני פרמטרים שבעבר היא הייתה מובילההמובילה עולמיתהעולמית בתחומם.

בתגובה לדפלציהל[[דפלציה]] כרונית ולצמיחה נמוכה, יפן ניסתה לבצע תמריצים כלכליים ובכך גרמה לגירעוןל[[גירעון תקציבי|גירעון פיסקלי]] מאז 1991. לתמריצים אלו היו, לכל היותר, השפעות מעורפלות על הכלכלה היפנית, ותרמו עוד לנטל החוב העצום של ממשלת יפן. ליפן היה את יחס חובהחוב-תוצר הגובההגבוה ביותר באותה תקופה, 240%.

בעוד יפן היא מקרה מיוחד שבו רוב החוב הציבורי מוחזק בשוק המקומי ועל ידי הבנק המרכזי היפני, הגודל העצום של החוב היה סימן מדאיג לבריאות הפיננסית של המדינה.

תגובת המשקיעים לרפורמה שהוכרזה הייתה חזקה, ומדד ה"Nikkei 225" (שוק המניות היפני) זינק ל-20,000 נקודות במאיב[[מאי]] [[2015]], לעומת שפל של כ-9,000 נקודות בשנת [[2008]]. הבנק המרכזי של יפן קבע יעד אינפלציה של 2%.