הבדלים בין גרסאות בדף "היסטוריה של איראן"

הוסרו 46 בתים ,  לפני שנתיים
clean up באמצעות AWB
(clean up באמצעות AWB)
 
== השמות 'פרס' ו'איראן' ==
[[איראן]] נודעה בזמנו כ"פרס". מקור השם כנראה בפרסית עתיקה, שם הוא מופיע כ"פּארסה" (בפ"א דגושה), ומתייחס למחוז בדרום איראן, ששמו "פארס". מחוז זה היה הגרעין של האימפריה הפרסית המקורית, ומקור לאתניות הפארסית, הדומיננטית עד היום באיראן, דומיננטיות המשתקפת בין היתר במונח "פארסי" (פרסית, פ"א רפויה) לשפה המדוברת באיראן.
 
במקביל, ובאותה תקופה, קראו [[יוונית|היוונים]] לאיראן "פרסיס", הצורה ה[[הלניזם|הלניסטית]] של "פארסה" או "פארס". מכן שייתכן שהשימוש הכולל במונח לתיאור הממלכה הפרסית נזקף לזכות היוונים. שימוש חוץ-איראני מופיע גם ב[[ספר יחזקאל]] (ל"ח ה), המתוארך למאה השישית לפנה"ס. המונח "פרס" מופיע בחלקים מאוחרים של ה[[תנ"ך]] פעמים רבות ([[מגילת אסתר]], [[ספר דניאל]], [[ספר עזרא]] ו[[ספר נחמיה]]), המתוארכים למאות החמישית והרביעית לפנה"ס.
 
בהשפעת המסורה שתחילתה ב[[יוון]] ו[[רומא]] ובהשפעת ה[[תנ"ך]], המדינה ה[[איראן|איראנית]] הייתה ידועה במערב כ"[[ממלכת פרס|פרס]]", כשם משותף הן לאומה האיראנית או ל[[האימפריה הפרסית|אימפריה העתיקה שלה]]. שימושים דומים קיימים גם בערבית (بلاد فارس). עם זאת, האיראנים עצמם תמיד קראו לארצם איראן או "אריאנאם". משמעות השם איראן היא "ארץ הארים", או "ארץ האצילים" בפרסית.
 
ב-[[21 במרץ]] [[1935]], [[רזה שאה פהלווי]] ביקש רשמית מ[[הקהילה הבינלאומית]] לקרוא לארץ בשמה המקורי, [[איראן]]. השאה ביקש להדגיש את זהותה הלאומית העצמאית וגם להדגיש את דימוייה הבינלאומי החדש של המדינה ואת תהליכי המודרניזציה המהירים שביקש להנהיג בה. השינוי התקבל בהדרגה אצל מדינות העולם, שלאט לאט הסתגלו לשם החדש.{{הערה|1='''דבר''', ה 13 בינואר 1935; במשך זמן המשיכו לעשות שימוש בשם "פרס" בכותרות הידיעות, תוך שבגופן משתמשים ב"איראן", או "איראן (פרס)"(למשל, "קו אויר פרס - סוריה ולבנון", '''דבר''', 4 בפברואר 1935)}}
 
כיום משמש הכינוי פרסים לזיהוי הקבוצה הדומיננטית באוכלוסיית [[איראן]]. הפרסים מונים קצת למעלה מ-50 אחוז מהאוכלוסייה. קבוצות מיעוט גדולות אחרות באיראן הם אזרים-איראנים המרוכזים בצפון המדינה, ו[[כורדים]]-אירנים הנמצאים בעיקר בצפון מערבה. כמו כן ישנם עוד קבוצות מיעוט קטנות רבות אחרות.
==היסטוריה עתיקה==
[[קובץ:Rython boz.jpg|שמאל|ממוזער|235px|כוס זהובה, דמוית חיה, מימי [[הממלכה האחמנית]]. נמצאה בעיר אחמתא וכיום שמורה ב[[המוזיאון הלאומי של איראן|מוזיאון הלאומי של איראן]]]]
הממצאים הארכאולוגיים המוקדמים ביותר באיראן הם מ[[התקופה הפלאוליתית|התקופה הפלאוליתית]] התיכונה (לפני כ-100,000 שנים). התרבויות המיושבות ראשונות מתוארכות ללפני 14,000-18,000 שנים. באלף השישי לפנה"ס הייתה בנמצא תרבות [[חקלאות|חקלאית]] מורכבת עם מרכזי אוכלוסייה פרוטו־[[עיר]]וניים. כדי [[יין]] בני 7000 שנה נמצאו באיראן, והם מוצגים כיום ב[[אוניברסיטת פנסילבניה]] ב[[ארצות הברית]].
 
שושלות רבות שלטו באיראן במשך ההיסטוריה. חוקרים וארכאולוגים רק מתחילים לגלות את היקפה של האימפריה העצמאית העילמית, ואת תרבות ג'ירופט מלפני 5000 שנה, שבנו [[זיגורט]]ים וערים רבות לפני שהממלכות ה[[מצרים העתיקה|מצריות]] או ה[[יוון|יווניות]] היו קיימות. בסופו של האלף השני לפנה"ס, נוודים ממרכז אסיה התיישבו באיראן.
 
===הקדמה===
תוך שנה מ[[מוות|מותו]] של [[מוחמד]] ב-632, [[חצי האי ערב]] עצמו כבר היה מספיק בטוח על מנת לאפשר ליורשו, [[אבו בכר]], ה[[ח'ליפה]] הראשון, להתחיל במערכה כנגד [[האימפריה הביזנטית]] ו[[האימפריה הסאסאנית]].
 
הערבים ה[[בדואי]]ם שהפילו את האימפריה הסאסאנית הונעו לא רק על ידי הרצון לכיבוש ולביזה, אלא גם על ידי הדת החדשה, ה[[אסלאם]]. האדמות הסאסאניות העשירות של [[עיראק]] עשו אותה לאזור מעולה להתיישבות ערבית לאחר נפילתם של הסאסאנים. ריצ'רד פריי כותב כי הערבים הפולשים היו מעוניינים בתחילה רק בשלל שנאסף מהקרבות. טברי אף אומר כי [[עומר בן אל-ח'טאב]] לא עודד, ואולי אף אסר ממש את התאסלמות האיראנים בימים הראשונים של האסלאם, כשהוא מעדיף כי רק ערבים יתאסלמו. דיווח אחד טוען כי הוא עצר את הערבים המנצחים מלעלות לרמה האיראנית מכיוון שהוא לא רצה שהפרסים יתאסלמו. לפיכך, מסתבר כי הכיבוש של פרס היה בתחילה על מנת להשיג משאבים נוספים.
 
===פלישה וכיבוש===
אבו בכר ניצח את ה[[צבא]] הביזאנטי בדמשק בשנת [[635]] ואז החל בכיבוש איראן. בשנת [[637]], הכוחות הערביים שתפסו את הבירה הסאסאנית [[קטסיפון]] לאחר [[קרב אל-קאדסייה]] (לה הם קראו מדיין), ובשנים [[641]]–[[642]] הם ניצחו את הצבא הסאסאני בנהוואנד. אחרי זה, איראן הייתה פתוחה לפולשים. הכיבוש האסלאמי נעזר בפשיטת הרגל ה[[כלכלה|כלכלית]] וה[[חברתי]]ת של הסאסאנים; לאוכלוסיות המקומיות לא היה מה לאבד משיתוף פעולה עם הכוח הכובש. לבד מזאת, האסלאם הציע סובלנות דתית יחסית ויחס הוגן לאוכלוסיות שקיבלו את המשטר האסלאמי ללא התנגדות.
 
אך הכיבוש של פרס לא היה תהליך שקט. מוסלמים ערבים רבים האמינו כי על המתאסלמים האיראניים להתלבש שונה מהערבים, יחד עם אפליות אחרות. ישנם דיווחים שונים של יחס ברוטלי ושל טבח של הערבים באיראנים, שמתועדים היטב.
 
רק בשנת [[650]] בערך ההתנגדות באיראן שככה. התאסלמות, שהביאה ליתרונות מסוימים, הייתה מהירה למדי באוכלוסייה ה[[עיר]]ונית אך איטית יותר אצל ה[[איכר]]ים והדיקנים. רוב האיראנים לא נעשו מוסלמים עד ל[[המאה ה-9|מאה ה-9]].
 
אף שהכובשים, ובייחוד ה[[בית אומיה|אומיים]] (השליטים המוסלמיים לאחר מוחמד, 661-750), נטו להדגיש את החשיבות של הערבים בתוך כלל המוסלמים, הייתה תנועה איטית של שילוב של האיראנים בקהילה החדשה. הכובשים המוסלמים אימצו את שיטת ה[[מטבע]] הסאסאנית ומנהגים אדמיניסטרטיביים סאסאניים אחרים, כולל משרת ה[[וזיר|ווזיר]] (שר), וה[[דיוואן]] – לשכה ששלטה בהכנסות ובהוצאות המדינה, שלאחר מכן נעשתה למאפיין של הממשל בכל הארצות המוסלמיות. ח'ליפים מאוחרים יותר אימצו את נוהגי [[בית משפט|בית המשפט]] האיראני ואת הגינונים של המלכות הסאסאנית. אנשים ממוצא איראני שירתו כמושלים ופקידים לאחר הכיבוש, והאיראנים תרמו רבות לכל ענפי הלמדנות האסלאמית, כולל [[פילולוגיה]], [[ספרות]], [[היסטוריה]], [[גאוגרפיה]], [[משפטים|משפט]], [[פילוסופיה]], [[רפואה]] וה[[מדע]]ים.
 
אך הערבים עדיין היו בשלטון. דת המדינה החדשה, האסלאם, כפתה את מערכת ה[[אמונה|אמונות]], ה[[חוק]]ים והנוהגים שלה. באזורים שנכנעו בשקט לשלטון המוסלמי, בעלי הקרקעות שמרו על אדמותיהם. אך אדמות הכתר, אדמה שננטשה בידי בעליה הבורחים, ואדמה שנלקחה בכיבוש עברה לידי המדינה החדשה. אדמות אלו כללו את האדמות העשירות של הסוואד, מישור רחב ועשיר במרכז ודרום עיראק. [[ערבית]] נעשתה לשפה הרשמית של החצר ב-696, אם כי [[פרסית]] עדיין הייתה מצויה ביותר כ[[שפה]] מדוברת. הוויכוח ה[[ספרות]]י ב[[המאה ה-9|מאות התשיעית]] עד ה[[המאה ה-11|אחת עשרה]] – ה"שועוביה" – שבו הערבים והאיראנים שיבחו את שפתם הם והשמיצו את השפה השנייה, מראה על הקיום של זהות איראנית נפרדת כלשהי. במאה התשיעית, עלייתן של שושלות שלטון איראניות טהורות אירעה יחד עם ההתחדשות של השפה הפרסית והספרות הפרסית, שנתעשרה במלים ערביות והשתמשה ב[[כתב]] הערבי.
השושלות השליטות הבאות באיראן הגיעו מהלוחמים הטורקים המרכז־אסייתים, שהיו בהתקדמות דרומה ומערבה ממרכז אסיה זה אלף שנים. ה[[ח'ליפה|ח'ליפים]] ה[[בית עבאס|עבאסים]] החלו לגייס את העמים האלה כ[[ממלוכים]], כלומר לוחמים־עבדים, כבר מן [[המאה ה-9]]. לאחר זמן קצר הכוח הממשי של השושלת העבאסית החלה לדעוך, ולבסוף הם הפכו לבובות [[דת]]יות בזמן שהלוחמים הטורקים הם ששלטו למעשה. עם ירידת כוחם של העבאסים, סדרה של שושלות עצמאיות קמו בחלקים שונים של איראן, כמה מהן עם עוצמה משמעותית. מבין החשובות בשושלות אלה היו [[הטאהירים]] ב[[ח'וראסאן]] (820–872), [[הצפארים]] ב[[סיסתאן]] (867–903) ו[[הסאמאנים]] (875–1005), ב[[טרנסאוקסניה]]. בנוסף, [[הבויהים]] שלטו בבגדאד (945–1055). הדבר היה שיאו של תהליך של השפעה פרסית גוברת על הח'ליפות העבאסית הנחלשת. ב-962 ממלוכ טורקי, מושל של הסאמאנים, [[אלפ תג'ין]], כבש את [[ע'זנה]] (כיום באפגניסטן) וייסד את [[השושלת הע'זנווית]] ששלטה עד לשנת [[1186]].
 
כמה ערים סאמאניות נכבשו על ידי קבוצה טורקית אחרת, ה[[סלג'וקים]], שחיו מצפון לנהר האוקסוס (כיום, ה[[אמו דריה]]). מנהיגם, [[טוגריל בג]], לחם בע'זנווים בחוראסאן. הוא נע דרומה ואז מערבה, כשהוא כובש את הערים שבדרכו אך אינו הורס אותם. בשנת [[1055]] ה[[ח'ליפה]] של [[בגדאד]] העניק לטוגריל בג מתנות ואת תואר "מלך המזרח". תחת יורשיו, [[אלפ ארסלאן]] ו[[מלכ שאה]] (1072–1092), איראן נהנתה מתקופה של [[רנסאנס]] [[מדע]]י ו[[תרבות]]י, בעיקר הודות ל[[וזיר|ווזיר]] האיראני שלו, [[ניזאם אל-מולכ]]. שליטים אלה ייסדו [[מצפה כוכבים|מצפה]], שבו [[עומר ח'יאם]] עשה תצפיות רבות עבור [[לוח שנה]] חדש, והם בנו [[בית ספר|בתי ספר]] דתיים בכל הערים הגדולות. הם הביאו את [[אל-ע'זאלי]], אחד מה[[תאולוגיה|תאולוגים]] האסלאמיים הגדולים, ומלומדים חשובים אחרים, לבירה הסלג'וקית בבגדאד תמכו בהם ועודדו את עבודתם.
 
אך היה איום פנימי רציני על הסלג'וקים מ[[איסמאעיליה|האיסמאלים]], [[כת]] סודית שמפקדתה ישבה באלאמות, בין [[רשת (עיר)|רשת]] ל[[טהראן]]. הם שלטו באזור שלהם יותר מ-150 שנה ומפעם לפעם שלחו את חסידיהם להרוג נציגי ממשל חשובים על מנת לחזק את כוחם. המילה "assassins" (רוצחים), הגיעה מעיוות [[אירופה|אירופי]] של הכינוי שלהם ב[[סוריה]] — [[חשישיון|חשישיה]], שניתן להם בגלל האגדה שהם עישנו [[חשיש]] לפני שיצאו לפעולה.
==העת החדשה==
[[קובץ:Napoleon-Kashan.jpg|שמאל|ממוזער|250px|אמין א-דוולה, ראש המשלחת הפרסית המלכותית בחצרו של נפוליון השלישי]]
איראן עברה תחייה תחת [[האימפריה הספווית]] (1502-1736), שהדמות הבולטת ביותר בה הייתה [[עבאס שאה הראשון]]. בשנים 1577-1589 התנהלה מלחמה בין האימפריה הספווית ל[[האימפריה העות'מאנית|אימפריה העות'מאנית]], שהסתיימה בתבוסת הספווים, והשאה החדש עבאס נאלץ לחתום על [[הסכם איסטנבול (1590)]]. אך לאחר מכן הוא כבש חלק גדול מ[[אפגניסטן]] ומה[[קווקז]], וכן סיפח את [[בגדד]] ו[[עיראק]] (1623) ואת [[בחריין]], מה שהעניק לו שליטה אסטרטגית ב[[המפרץ הפרסי|מפרץ הפרסי]]. בימי מלוכתו איראן ידעה התפתחות כלכלית ותרבותית מרשימה, חלה התפתחות במסחר, בדרכי התחבורה ובחקלאות, ועיר הבירה עברה מקזבין ל[[איספהן]], שהפכה לאחת הערים היפות בעולם.
 
לאחר הכובש [[נאדיר שאה]] ויורשיו, הגיעה [[שושלת זאנד]], שנוסדה בידי [[כרים ח'אן]] (1750–1794). לאחר מכן עלתה [[השושלת הקג'ארית]] לתקופה ארוכה (1795–1925) ולאחריה ה[[שושלת פהלווי|שושלת הפלווית]] (1925–1979).