ויקיפדיה

חניבעל – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
מ replaced: למרות ש ← אף על פי ש באמצעות AWB
סקריפט החלפות ({{ס:|), קו מפריד בטווח מספרים, הסרת קישורים עודפים
שורה 40:
'''חניבעל בן חמילקרת ברקה''' ([[פיניקית]]: '''𐤇𐤍𐤁𐤏𐤋 𐤁𐤓𐤒''', '''חנִבעל ברקָ''', ב[[לטינית]]: '''Hannibal filius Hamilcar Barca'''; {{כ}}[[247 לפנה"ס]], [[קרתגו]] – [[183 לפנה"ס]], [[ביתיניה]]) היה [[מצביא]] ומדינאי בן קרתגו. עמד בראש כוחות [[צבא קרתגו]] ב[[המלחמה הפונית השנייה|מלחמה הפונית השנייה]] בין [[הרפובליקה הרומית|רומא]] לקרתגו, שבמהלכה פלש ל[[חצי האי האפניני]] בראש צבא. נחשב לאחד מגדולי המצביאים בהיסטוריה, וניצב בשורה אחת עם [[אלכסנדר הגדול]], [[יוליוס קיסר]], ו[[נפוליאון בונפרטה]].{{הערה|ניתן למצוא הערכה גבוהה לכישוריו של חניבעל כמצביא במקורות רבים, החל מהמקורות הראשונים וכלה במקורות מודרניים. ראו למשל: Ayrault Theodore Dodge, Theodore (1995). Hannibal: A History of the Art of War Among the Carthaginians and Romans}}
 
חניבעל היה בנו של המצביא [[חמילקרת ברקה]]. על פי האגדה כבר בגיל צעיר השביע אותו אביו להיות אויב לנצח לרומא. חניבעל [[פרשת סגונטום|תקף את]] [[סגונטום]], מהלך ששימש כעילה/סיבה לפרוץ
המלחמה הפונית השנייה. הוא הוביל את צבאו למסע מלחמה מפרך מספרד (היספניה) לחצי האי האפניני. לאחר שצבאו חצה את הרי האלפים וחדר לאיטליה, הוא הביס את הצבא הרומאי במספר קרבות גדולים, שהבולט שבהם הוא [[קרב קאנאי]], בשנת 216 לפנה"ס. אולם נאלץ לבסוף לחזור ל[[צפון אפריקה|אפריקה]] כדי להגן על מולדתו. הובס ב[[קרב זאמה]] בידי [[סקיפיו אפריקנוס]], אולם לאחר המלחמה המשיך להנהיג את מולדתו, וחולל רפורמות מרחיקות לכת במשטר שלה. בשל בגידת אויביו הפוליטיים נאלץ להימלט אל חצרו של [[אנטיוכוס השלישי]]. חניבעל סייע לאנטיוכוס במהלך [[מלחמת אנטיוכוס|מלחמתו ברומא]], אולם לאחר תבוסתו של אנטיוכוס במלחמה דרשו הרומאים את הסגרתו של חניבעל. הוא נאלץ להימלט שוב, הפעם ל[[ביתיניה]], שם התאבד בבליעת [[רעל]] כשהרומאים איתרו אותו.
 
==מקור שמו==
שורה 54:
מעט מאוד ידוע על אבותיו הקדומים של חניבעל. המשורר הרומאי [[סיליוס איטליקוס]], מחבר ה[[פואמה]] "[[פוניקה]]" העוסקת בחייו של חניבעל, טוען ביצירתו שבני ברקה היו צאצאיה של המלכה האגדית [[דידו (מלכת קרתגו)|דידו]]{{הערה|סיליוס איטליקוס, "פוניקה", ספר ראשון, שורה 71 וגו'}} (ידועה לעיתים גם כאליסיה). גם [[ורגיליוס]] רומז על כך ביצירתו "[[אינאיס]]". כאשר דידו מתאבדת, היא מכריזה כי מעצמותיה יקום נוקם לרומאים,{{הערה|ורגיליוס, "אינאיס", ספר רביעי, שורה 626 וגו'}} רמז לחניבעל.{{הערה|.John Conington, Commentary on Vergil's Aeneid, Volume 1, book 4, commline 625}} אולם אף על פי שמרבית החוקרים המודרניים מאמינים בקיומה של דידו, חוקרים כו[[ולטר גרליץ]] (Walter Görlitz) טוענים שלא אפשרי שבני ברקה אכן היו צאצאיה של דידו.{{הערה|Walter Görlitz, Hannibal Eine politische Biographie, p 12}}
 
ראשון בני ברקה הידועים לנו בוודאות הוא קרתגי בשם חניבעל, שהיה אביו של [[חמילקרת ברקה]].{{הערה|[[קורנליוס נפוס]] "חמילקרת", 1}} לא ידוע דבר עליו למעט שמו, אולם ידוע שלחמילקרת בנו נולדו סך הכל שלוש בנות, שאחריהן נולדו שלושה בנים. חניבעל היה המבוגר מבין הבנים. לא ידוע מי הייתה אמו, אולם כאשר חניבעל נולד כבר היו שתי הבנות הגדולות נשואות. הבכורה ל[[שופט (תואר)|שופט]]{{ביאור|אין הכוונה לשופט במשמעות המודרנית המוכרת. היו שני שופטים בקרתגו, הם ניהלו את מועצת הזקנים ונבחרו בהצבעה.}} [[בומילקר (שופט)|בומילקר]]. מנישואים אלו נולד [[חנו (בן בומילקר)|חנו]],{{הערה|[http://www.livius.org/dynasty/barcids/ Barcids]}} שהיה אחד מקציניו הבולטים של חניבעל. הבת השנייה נישאה לקצין בשם [[עזרובעל המפואר|עזרובעל]], שהיה בן טיפוחיו של חמילקרת ב[[סיציליה]].{{הערה|[[טיטוס ליוויוס]], ספר עשרים ואחד, 2.}} לאחר המלחמה השיא חמילקרת את בתו השלישית (ב[[רומן]] של [[גוסטב פלובר]], הייתה זו "[[שלמבו]]".) לקצין [[חיל פרשים|פרשים]] [[נומידיה|נומידי]] בשם [[נארוואס]].{{הערה|[[פוליביוס]], ספר ראשון, 78.}} [[טיטוס ליוויוס]] מזכיר אחיינית של חניבעל שהייתה בקשרים טובים עם ה[[נומידים]], וסביר להניח שמדובר בבתו של נארוואס.{{הערה|[[טיטוס ליוויוס]], ספר עשרים ותשעה, 29.}} שני אחיו הצעירים של חניבעל היו [[עזרובעל ברקה|עזרובעל]], ו[[מאגו ברקה|מאגו]]. שניהם לקחו חלק במלחמה הפונית השנייה ונהרגו במהלכה.
 
==ילדות==
{{נושא מורחב|נושאים=[[המלחמה הפונית הראשונה]], [[מלחמת שכירי החרב]]}}
ערפל אופף את שנותיו הראשונות של חניבעל. שנת לידתו אינה ידועה בוודאות, אולם ניתן להעריך אותה על פי ציוני דרך שונים בחייו. לדוגמה, המקורות העתיקים מוסרים שבשנת [[238 לפנה"ס]] היה חניבעל בן שמונה או תשע שנים,{{ביאור|[[פוליביוס]] כותב שמונה או תשע, אולם שאר המקורות מוסרים תשע.}} כך שחניבעל נולד בשנת [[247 לפנה"ס]]. הוא נולד ב[[קרתגו]], מעצמה [[פיניקים|פיניקית]] ב[[צפון אפריקה]]. כ-17 שנים לפני לידתו פרצה מלחמה בין מולדתו קרתגו לבין [[הרפובליקה הרומית]], בשל סכסוך ב[[סיציליה]]. המאבק התגלגל למלחמה ארוכה שכונתה "[[המלחמה הפונית הראשונה]]". בשנת 247 השנה שבה נולד נשלח אביו לסיציליה במטרה ללחום ברומאים. לא ידוע מה עשה חניבעל באותן שנים, לדעת [[הרולד לם]] [[סופר]] ו[[היסטוריון]] [[ארצות הברית|אמריקאי]], הוא התלווה אל אביו במסעו לסיציליה.{{הערה|הרולד למב, "חניבעל האחד נגד רומי", עמ' 13.}}{{ביאור|באותן שנים היה זה מנהג מקובל למדי בחלק מהצבאות.}} אולם מרבית החוקרים סבורים שחניבעל נשאר עם אמו בקרתגו, ולא ראה את אביו עד שמלאו לו חמש או שש שנים.{{הערה|6 Nic Fields, Hannibal p}}{{הערה|19 Görlitz, p}}{{הערה|Hoyos, Dexter (2003). Hannibal's dynasty power and politics in the western Mediterranean, 247-183 BC. London: .Routledge. p, 22}}
 
כך או כך נראה שחמילקרת דאג לחינוך טוב עבור בנו. מבין מוריו ידוע לנו על [[סוסילוס]] איש [[ספרטה]], שלימד את חניבעל [[יוונית]] ואת תולדות [[אלכסנדר הגדול]].{{הערה|שם=קורנליוס נפוס13|קורנליוס נפוס, "חניבעל", 13.}} סוסילוס התלווה אל תלמידו במסעו לאיטליה, ויחד עם יווני נוסף סלינוס שמו, תיעד אותו ופרסם אותו בספר היסטוריה. הספר לא השתמר עד ימינו, אולם היווה מקור לסופרים מאוחרים יותר. [[קורנליוס נפוס]] [[ביוגרף]] רומאי, טוען שחניבעל גם עסק בכתיבה. אולם כתביו אבדו, ורק אחד מהם העוסק במאורע היסטורי זניח ב[[רודוס (עיר)|רודוס]] היה זמין בתקופתו של נפוס.{{הערה|שם=קורנליוס נפוס13|קורנליוס נפוס, "חניבעל", 13.}} כמו כן חניבעל נודע עוד בגיל צעיר כספורטאי ושחיין מצטיין, כך שלסיכום ניתן לומר שמבחינת השכלה חניבעל לא נפל ממרבית המפקדים הרומאים שנגדם לחם.{{הערה|7 Nic Fields, Hannibal p}}
שורה 70:
==שירות בהיספניה==
[[קובץ:AsdrubalBusto.jpg|ממוזער|פסל לזכרו של עזרובעל המפואר, גיסו של חניבעל, בקרטחנה.]]
{{ערך מורחב|ערכים=[[אמנת האברו]], [[קרב נהר הטחו]]}}
בשנת [[237 לפנה"ס]] יצא חמילקרת למסעו לחצי האי האיברי. הוא לקח עמו את חניבעל, וכן את חתנו [[עזרובעל המפואר|עזרובעל]], ושני אחיו הצעירים של חניבעל עזרובעל ומאגו. באותה תקופה השטחים של [[ספרד]] ו[[פורטוגל]] המודרניות, היו מאוכלסים בשבטים מקומיים, שנחלקו לשלוש קבוצות עיקריות - [[איברים (חצי האי האיברי)|איברים]], [[קלטים]], ובני תערובת שנקראו [[קלטיברים]]. בנוסף הוקמו בחופי חצי האי האיברי מספר מושבות יווניות, וגם לקרתגו הייתה שם מושבה משלה ב[[קדיס|גאדס]]. הצי של חמילקרת הפליג מערבה מחופי קרתגו, המשיך לאוקיינוס האטלנטי דרך [[עמודי הרקולס]] (כיום מיצר [[גיברלטר]]), ונחת בגאדס. חמילקרת קיבל מהנהגת קרתגו סמכויות מלאות להכריז מלחמה ולחתום על הסכמים עם שבטים מקומיים. הוא הרחיב בהדרגה את תחומי השלטון של הקרתגים בהיספניה, ושטחים אלו היו תחת שלטונו הבלעדי. הוא פיתח את מכרות הכסף באזורים שבשליטתו, העביר את הכסף שנכרה בהם לקרתגו, והשתמש בחלקו לגייס לצבאו שכירי חרב מקומיים רבים, שעתידים היו להיות מרכיב חשוב בצבא קרתגו.
 
שורה 83:
[[קובץ:Hannibal traverse le Rhône Henri Motte 1878.jpg|ממוזער|חניבעל וחייליו חוצים את נהר הרון]]
[[קובץ:THE PASSAGE OF THE ALPS WAS EFFECTED UNDER MANY DIFFICULTIES.gif|ממוזער|חניבעל וחייליו חוצים את האלפים]]
[[סגונטום]] הייתה מושבה יוונית ששכנה 150 קילומטרים מדרום לנהר האברו, ולפיכך נמצאה בתחום ההשפעה הקרתגי בהתאם ל"אמנת האברו". בשנת [[230 לפנה"ס]] כרתו הרומאים ברית עם סגונטום.{{הערה|1=לא ברור מה יכלו הרומאים להרוויח מברית עם סגונטום, ועל כן יש חוקרים המשערים, שהמניע שלהם היה ליצור פרובוקציה נגד קרתגו, כדי לגרום לה לחדש את המלחמה נגד רומא. ראו: Dexter Hoyos, Companion to the Punic Wars (2011) pp 195 - 196}} בשל כך הרגישה סגונטום מוגנת, והעזה להכריז מלחמה על בעלי ברית של חניבעל. בשנת [[219 לפנה"ס]] החליט חניבעל לתקוף את סגונטום, והטיל עליה מצור. סגונטום פנתה לרומא בבקשת עזרה, והסנאט הרומאי שיגר שליחים אל חניבעל בדרישה שיסיר את המצור מעל העיר, אך האחרון דחה את הדרישה הרומאית. לאחר מכן פנתה המשלחת לקרתגו עצמה, שם נחלקו הפוליטיקאים האם להיכנע לדרישות הרומאים ולהסגיר את חניבעל, או לסרב ולגרור בכך מלחמה עם רומא. הסיעה הפציפיסטית בהנהגתו של [[חנו הגדול]] תמכה בכניעה, באחד מנאומיו הכריז חנו:
 
{{ציטוט|תוכן=לא רוחו של אותו אדם [הכוונה לחמילקרת] ולא יוצאי חלציו לא יחדלו לעולם מלפגוע באמנה עם הרומאים. שמתם על צבאותיכם צעיר רודף שררה שאינו רואה דרך להשיגה אלא בזריעת זרע המלחמה. צבאותיכם צרים עתה על סגונטום אשר האמנה אוסרת לגשת אליה. במהרה יכתרו לגיונות רומא את קרתגו, ליביתם את הלהבות האוכלות עתה סביבכם.|מרכאות=כן|מקור=מצוטט בתוך ספרו של טיטוס ליוויוס}}
שורה 107:
בסוף שנת [[218 לפנה"ס]] צבאו של חניבעל פלש לאיטליה דרך אזור [[אטרוריה]]. הוא נתן לחייליו זמן למנוחה ואז התקדם לכיוון [[פו (נהר)|נהר הפו]]. באזור כבר המתין לו צבא רומאי תחת פיקודו של [[פובליוס קורנליוס סקיפיו]], שכאמור צפה מראש את תוכניתו של חניבעל. האחרון ראה שהמורל בקרב חייליו נמוך, וכדי לעודד אותם הכריח שני שבויים גאלים להילחם זה בזה עד מוות, ולאחר מכן נתן למנצח מתנות רבות ושחרר אותו. במחזה זה קיווה חניבעל להמחיש לחייליו את מצבם, הרי האלפים והים סוגרים עליהם, ועליהם לנצח את הרומאים או למות, כי אין לאן לסגת{{הערה|1=פוליביוס, ספר שלישי, 63. טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ואחד, 43. [[דיו קסיוס]], ספר ארבעה עשר, 57, 4.}} כעבור זמן קצר נפגשו כוחות החלוץ של חניבעל וסקיפיו ב[[קרב טיקינוס]], בו הביסו פרשיו של חניבעל את יריביהם הרומיים וסקיפיו עצמו נפצע.
 
בעקבות התבוסה בהתנגשות הראשונה עם חניבעל, החליט הסנאט הרומאי לשלוח את הקונסול השני [[טיבריוס סמפרוניוס לונגוס]] שהמתין עם כוחותיו ב[[סיציליה]], לעזרת צבאו של סקיפיו בצפון איטליה. סימפרוניוס היה להוט לצאת לקרב בחניבעל, כדי לזכות ביוקרה פוליטית. חניבעל ניצל את להיטותו כדי לגרור אותו למלכודת והביס את הצבא הרומאי המאוחד ב[[קרב טרביה]]. לאחר מכן הוא העביר את החורף בשקט, ובשנה הבאה ([[217 לפנה"ס]]) הציב מארב מתוחכם ל[[קונסול (רומא העתיקה)|קונסול]] [[גאיוס פלאמיניוס נפוס]], והשמיד את צבאו ב[[קרב טראסימנוס]]. כ-15,000 חיילים רומאים כולל פלאמיניוס עצמו נהרגו בקרב זה. הקונסול השני [[גאיוס סרוויליוס גמינוס]] שלא ידע על התבוסה שיגר 4,000 פרשים לעזרת עמיתו, חניבעל שיגר כוח פרשים משלו תחת פיקודו של קצין מוכשר בשם [[מהרבעל]], בהתנגשות{{הערה|מקום ההתנגשות אינו נזכר במקורות העתיקים, אולם לייזנבי (עמ' 65) סבור שנערכה באזור העיר [[אסיזי]].}} נשבו כל הפרשים הרומאים. אותה תקופה איבד חניבעל את עינו בשל דלקת שלקה בה כשעבר באזור ביצות סמוך ל[[פירנצה]] של ימינו.{{הערה|1=פוליביוס, ספר שלישי, 79.}}
 
חניבעל למעשה יכול היה לעלות כעת על רומא, אולם הוא בחר שלא לעשות זאת, כיוון שלא היו עמו מכונות מצור וחייליו נזקקו למנוחה.{{הערה|1=שצמן עמ' 141.}} הקרב ותבוסת הפרשים זעזעו את רומא המזועזעת בלאו הכי, והוחלט למנות [[דיקטטור]] בעיר, דבר שנעשה בשעת חירום בלבד. לתפקיד זה נבחר [[פאביוס מאקסימוס]]. זה האחרון הבין שחייליו המאומנים היטב של חניבעל עולים על החיילים הרומאיים, ולכן החליט להימנע מקרב ישיר עם חניבעל, אלא להשתמש ביתרונות הנמצאים בצד הרומאי, היינו אספקה בלתי מוגבלת וכוח אדם גדול, כדי להחליש את חניבעל בהדרגה. תוכניתו כונתה "[[האסטרטגיה הפביאנית]]" על שמו, ומטרתה הייתה בעיקר התשה של צבא חניבעל שסבל ממחסור חמור באספקה. חניבעל ניסה לגרות את פאביוס לקרב, אולם לשווא. אסטרטגיה זו לא הייתה פופולרית בקרב האזרחים ברומא שראו בה [[תבוסתנות]] ופחדנות. חניבעל השכיל לנצל רגש זה, והורה לא לפגוע בנכסיו של פאביוס. אם כי אותה שנה ([[217 לפנה"ס]]) הזדמן בפני פאביוס פיתוי שלא היה יכול לעמוד בפניו, חניבעל וצבאו תעו בדרכם ונלכדו במעבר צר בין ההרים, פאביוס מיהר וחסם את היציאות וקיווה שחסם את חניבעל. כאן הוכיח חניבעל כושר צבאי ויצירתי ביותר, הוא הורה לקשור לפידים בוערים לקרניהם של שוורים, ולשחרר אותם. הרומאים שבחשכת הלילה סברו שאלו חייליו של חניבעל מיהרו ללכוד אותם, ואפשרו לחניבעל לעבור בשלום.{{הערה|פלוטארכוס, "חיי פאביוס", 6.}}
שורה 123:
הניצחון הקרתגי היה שלם, בין 50 אלף ל-70 אלף רומאים נהרגו בקרב, ביניהם כמה מאויביו המושבעים של חניבעל, מינוקיוס הדיקטטור לשעבר ופאולוס הקונסול השני של אותה שנה. וכן 80 סנטורים ו-29 טריבונים צבאיים.{{הערה|Hoyos, Dexter (2003). Hannibal's dynasty power and politics in the western Mediterranean, 247-183 BC. London: .Routledge. p, 119}} היה זה אחד הקרבות המתוחכמים ביותר בהיסטוריה הצבאית שהוסיף הילה לשמו של חניבעל.
 
לאחר הקרב, מהרבעל הציע לעלות על רומא ולכבוש אותה, אולם חניבעל סרב. מהרבעל הזועם הטיח בו "אכן, אין האלים נותנים הכל לאיש אחד. יודע אתה, חניבעל, כיצד לנצח, אך אי אתה ידע כיצד לכלכל את ניצחונך"{{הערה|פלוטארכוס, "חיי פאביוס", 17. טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושניים, 37.}} לא ברור מדוע חניבעל סירב לתקוף את רומא כאשר צבאה הושמד כמעט כליל והעיר נותרה חסרת הגנה כמעט, ג'ון שין (John Shean) מעריך שמחסור בציוד מכונות מצור ואספקה אילצו את חניבעל לעשות זאת.{{הערה|John F. Shean, Hannibal's mules: The logistical limitations of Hannibal's army and the battle of Cannae, 216 BC, Historia: Zeitschrift für Alte Geschichte, Bd. 45, H. 2 (2nd Qtr., 1996), pp. 159-187}} אם כי [[הנס דלבריק]] טען שהמחסור בכוח אדם וההכרח של חניבעל להותיר משמרות בנקודות שונות הם אלו שמנעו זאת ממנו.{{הערה|1=Delbrück, Hans. Geschichte der Kriegskunst im Rahmen der politischen Geschichte (I Teil: Das Altertum). Berlin, Germany: Walter de Gruyter & Co., 1964 (יצא לאור במקור בשנת 1920), pp. 353–354.}} לדעת [[אדריאן גולדסוורת'י]] העובדה שחניבעל סירב לתקוף את רומא מעידה שהוא לא תכנן להרוס אותה, אלא לחתום עמה על הסכם שלום נוח.{{הערה|Goldsworthy, Adrian. Cannae. London: Cassell & Co., 2001, pp. 162–163.}} עם זאת, חוקרים אחרים מבקרים את חניבעל, וסוברים שלמרות כל זאת, מכיוון שפאניקה שררה בכל מקום וכן העובדה ששרשרת הפיקוד הרומאית השתבשה לחלוטין, היה לחניבעל סיכוי לכבוש את העיר בהתקפה מהירה.{{הערה|.B. D. Hoyos, Hannibal: What Kind of Genius?, Greece & Rome, Vol. 30, No. 2 (Oct., 1983), p. 177}}
 
חניבעל שלח את אחד מקציניו [[קרתאלו (קצין בצבאו של חניבעל)|קרתאלו]] בניסיון להגיע למשא ומתן. אולם הסנאט סירב אפילו לדון על אפשרות כזו, וסירב אף לפדות את שבוי קאנאי. המערכה באיטליה המשיכה.{{הערה|מ. קארי, "דברי ימי רומא", עמ' 170.}}
שורה 131:
הניצחון בקאנאי היווה את שיא הקריירה של חניבעל. ערים כפרים ושבטים רבים הגיעו אליו והציעו את ידידותם. רבות מהערים באיטליה היו למעשה ערים יווניות, גאליות, או אטרוסקיות או בנות עמים אחרים, שהיו קשורות בברית עם רומא, והתחייבו לספק לה מסים וחיילים. הברית שחניבעל הציע הייתה מחייבת הרבה פחות, ולכן רבות מערים אלו העדיפו אותה על פני הברית עם הרומאים. ההצטרפות אל חניבעל שנראה כמנצח הייתה דבר בעתו. עבור חניבעל הבריתות היו חשובות, משום שהן היוו עבורו מקלט, ודאגו לו לאספקה. וחלקן אפשרו לו גישה לים וקשר רציף עם קרתגו. אולם מרבית ההיסטוריונים מחזיקים בדעה שהערים היו יותר מכשול מאשר סיוע, משום שהן הכריחו את חניבעל לצאת ולהגן עליהן בכל פעם שהרומאים תקפו אותן. חניבעל צעד לאורך החוף האדריאטי ושלח את מאגו לקרתגו במטרה לבקש תגבורת. מאגו שפך בפני מועצת הזקנים 6,000 טבעות של אצילים רומאיים וביקש עזרה. המועצה סרבה לשלח סיוע לאיטליה שכן הכוחות היו נחוצים לצורך לחימה בהיספניה ופשיטות על סיציליה. על כן שלחה את מאגו עם תגבורת גדולה אל היספניה שם נאבק עזרובעל באחים סקיפיו. יש המעריכים שהמטרה הייתה למעשה גדולה יותר למגר את הסקיפיונים ולאחר מכן לשחזר את מסעו של חניבעל דרך גאליה והאלפים עד לאיטליה.{{הערה|למב עמ' 162}}
 
משקרב החורף של אותה שנה התקרב חניבעל ל[[נולה]] אולם מצא את העיר מוכנה היטב למצור. הוא ידע שמחסור באספקה והחורף המתקרב לא יתנו לו להטיל מצור יעיל על העיר, על כן נסוג וחיפש מקום לחייליו לחורף. העיר העשירה [[קפואה]] פתחה בפניו את שעריה וחניבעל נפגש עם נכבדי העיר. חניבעל הורה לחייליו לשלם בכסף מלא על משתאות מזון או כלי נשק אף על פי שצבאו החזיק למעשה בעיר. הוא קיבל שם נציגים משבטים שונים ביניהם הברוטים, הלוקנים, הסמניטים והאפולים שכולם הציעו לו נאמנות. בסוף נובמבר או בתחילת דצמבר של שנת 216 לפנה"ס, כבש חניבעל לאחר [[קרב קאסילינום (216 לפנה"ס)|קרב קאסילינום]] את העיר קאסילינום.
 
ממקום מושבו בקאפואה הבין חניבעל שעליו להיעזר בבן ברית חזק כדי לנצח במלחמה. קרתגו נמנעה מלשלוח לו כוחות נוספים ושליט אחר היה יכול לעשות זאת. אותו זמן השליט החזק ביותר ב[[יוון ההלניסטית|יוון]] היה [[פיליפוס החמישי, מלך מוקדון]] הוא היה שקוע ב-"[[מלחמת בעלות הברית (220 לפנה"ס-217 לפנה"ס)|מלחמת בעלות הברית]]" נגד [[הליגה האיטולית|האיטולים]], אולם לאחר קרבות טראסימנוס וקאנאי החליט כי יכולה לצמוח לו תועלת ממלחמה משותפת נגד רומא. הרומאים אותו זמן בעקבות "[[המלחמה האילירית השנייה]]" החזיקו במספר ערים אסטרטגיות ב[[איליריה]] וערערו את שליטתו של פיליפוס בבלקן. על כן חתם על הסכם שלום עם האיטולים והחל ליצור מגעים עם חניבעל.{{הערה|דוד גולן, "תולדות העולם ההלניסטי", עמ' 390.}} פוליביוס{{הערה|פוליביוס, ספר שביעי, 9.}} מביא את נוסח החוזה בין חניבעל לפיליפוס לפיו: "אתם תסייעו לנו לפי הצורך ולפי התיאומים שנעשה בינינו, ולאחר שהאלים יעניקו לנו את הניצחון על הרומאים ובעלי בריתם..." קרתגו תקבל חזרה את סרדיניה קורסיקה וסיציליה, על רומא ייאסר לפתוח במלחמה על מוקדון או קרתגו, הרומאים יוותרו על [[קורפו|קרקירה]], [[אפולוניה (אלבניה)|אפולוניה]], [[אפידמנוס]], [[הוואר|פארוס]], דימאלי, ואזורים נוספים ויעניקו אותם למוקדון. כמו כן ישוחררו כל ידידי [[דמטריוס מפארוס]] ידידו של פיליפוס שהיו כלואים ברומא.{{הערה|Walbank vol II pp 42 - 56}}{{הערה|גולן עמ' 393.}} הברית נכנסה לתוקפה כבר בקיץ של שנת [[215 לפנה"ס]]. אולם למעשה בשל פעולות נמרצות מצד הצי הרומאי פיליפוס לא סייע רבות לחניבעל.
שורה 261:
חניבעל נזכר בספר "[[מסעות גוליבר]]" של [[ג'ונתן סוויפט]]. הספר "[[שלמבו]]" מאת [[גוסטב פלובר]] עוסק באחותו הגדולה של חניבעל, וחניבעל עצמו מתואר שם כילד אמיץ ועז פנים. בשנת [[1887]] כתב [[ג. א. הנטי]] [[רומן ביוגרפי]] בשם "הקרתגי הצעיר", המספר על חניבעל מנקודת מבטו של בן דודו מלכוס (דמות דמיונית). בספרו הקלאסי של [[אריך קסטנר]] "[[שלושים וחמישה במאי]]", ישנו פרק שלם בו שני גיבורי הסיפור צופים בחניבעל משחק בחיילי צעצוע מול המצביא הגרמני [[אלברכט פון ולנשטיין]]. קסטנר מתאר את שני המצביאים ככאלו שלא חסים על חיי חייליהם, ומונעים מאינטרסים טיפשיים של כבוד. [[צבי הרמן]] כתב ספר בשם "זכרונות חניבעל", בו מספר כביכול חניבעל את סיפור חייו. [[ג'ון מדוקס רוברטס]] כתב בשנת [[2002]] ספר בשם "ילדי חניבעל", המציע [[היסטוריה חלופית]] לפיה חניבעל כבש את רומא והפך לרודן של קרתגו, הספר מתמקד בילדיו. [[פול אנדרסון]] כתב ספר בשם "מסע בזמן", המתאר שני גיבורים בני זמננו החוזרים בזמן ומסייעים לחניבעל להביס את הרומאים בעזרת נשק מודרני.
 
חניבעל מוצג במספר רב של סרטי קולנוע. הסרט הראשון שהציג את דמותו היה הסרט האיטלקי לאומני "[[כביריה]]" ([[1914]]), הסרט נועד במקור להראות את יתרונם של הרומאים על פני הקרתגים הנחותים. חניבעל מגולם בסרט זה בידי [[אמיליו ורדננס]] (Émile Vardannes), וממלא תפקיד שולי יחסית בסרט. הסרט הבא היה אף הוא איטלקי לאומני, "סקיפיו האפריקאי" ([[1939]]), העוסק כפי ששמו מעיד עליו בסקיפיו אפריקנוס. חניבעל מגולם בסרט זה בידי [[קמיליו פילאטו]] (Camillo Pilotto). הסרט הבא ([[1955]]) היה "Jupiter's Darling" העוסק בנערה רומאית הנופלת בשבי הקרתגי, חניבעל מגולם בסרט זה בידי [[הווארד קיל]]. הסרט "חניבעל" ([[1959]]) עוסק במערכת יחסים סבוכה הנרקמת בין חניבעל לבתו של [[פאביוס מאקסימוס]], חניבעל מגולם בסרט זה בידי [[ויקטור מצ'ור]] (Victor Mature). בשנת [[1997]] יצא לאקרנים סרט דוקומנטרי בשם "הקרבות הגדולים של חניבעל", שהיה למעשה הסרט הדוקומנטרי הראשון שעסק בחניבעל. בשנת [[2006]] יצא סרט דוקומנטרי נוסף בשם "חניבעל - הסיוט הנורא של רומא", בו מגלם את חניבעל [[אלכסנדר סידיג]]. חניבעל גם עמד במרכזה של סדרת הטלוויזיה "המסלול של חניבעל", בה שני בריטים מתחקים אחרי מסלולו של חניבעל בהרי האלפים.
{| align=center
|<gallery widths="220px" heights="200px" perrow="4">
קובץ:N16Hannibal.jpg|פסל בדמותו של חניבעל ב[[ארמון שנברון]] שב{{ס:ו|וינה}}, [[אוסטריה]].
קובץ:Joseph Mallord William Turner 081.jpg|[[סופת שלג: חניבעל חוצה את האלפים]], ציור מפורסם של [[ויליאם טרנר (צייר)|ויליאם טרנר]].
קובץ:Hannibal traversant les Alpes à dos d'éléphant - Nicolas Poussin.jpg|חניבעל רוכב על גבו של [[סורוס]], ציור של [[ניקולא פוסן]].
קובץ:Giovanni Battista Tiepolo 069.jpg|ראשו הכרות של עזרובעל מושלך אל מחנהו של חניבעל לאחר [[קרב מטאורוס]]. מוצג ב[[המוזיאון לתולדות האמנות (וינה)|מוזיאון לתולדות האמנות]] ב[[וינה|ווינה]] שב[[אוסטריה]].
</gallery>
שורה 283:
* [[פוליביוס]]. '''היסטוריה'''. כרך ראשון, ספרים א-ו. תרגם וכתב מבואות: [[בנימין שימרון]]. ירושלים, [[מוסד ביאליק]], 1991
* [[טיטוס ליוויוס]]. '''תולדות רומא'''. ספרים א, ב, כא, כב, ל. תרגמה מרומית: [[שרה דבורצקי]]. ירושלים, מוסד ביאליק, תשל"ב.
* טיטוס ליוויוס. '''מלחמות חניבעל''' - תולדות רומא מאז ייסוד העיר, ספרים 30-2121–30. תרגם מלטינית: משה ליפשיץ. ירושלים, [[הוצאת כרמל]], 2015.{{הערה|{{הארץ|גיל גמבש|"מלחמות חניבעל": בזכות מה הפכה רומא לאימפריה|1.2851676|16 בפברואר 2016}}}}
* [[פלוטארכוס]]. '''[[חיי אישים]]'''. כרך שלישי - אנשי יוון ורומי. תרגם מן המקור היווני והוסיף הערות א' א' הלוי. ירושלים, מוסד ביאליק, תשל"ג-1973.
* [[פליניוס הזקן]], '''[[תולדות הטבע]]'''; ספרים 37-3333–37, על אודות ה[[פיסול]], ה[[ציור]] וה[[אדריכלות]], תרגם לעברית והוסיף מבוא, מפתחות ומפות [[רוני רייך]], הוצאה עצמית, ירושלים, תשס"ט.
<div style="direction: ltr;">
* {{עוגן|טיטוס ליוויוס|[[טיטוס ליוויוס|Livius]], Translated by F.G. Moore. The Loeb Classical Library. London, William Heinemann, 1919-1959}}.
* {{עוגן|פוליביוס|[[פוליביוס|Polybius]], Translated by W.R. Paton. The Loeb Classical Library. London, William Heinemann, 1922-1925}}.
* {{עוגן|אפיאנוס|[[אפיאנוס|Appianus]], Translated by H. White. The Loeb Classical Library. London, William Heinemann, 1912}}.
שורה 311:
* Nic Fields, '''Hannibal Command''', [[Osprey]] Press 2011.
* Walter Görlitz, '''Hannibal - eine politische Biographie''', 2005. {{גרמנית}}
* {{עוגן|פרנק ויליאם וולבנק|[[פרנק ויליאם וולבנק|F. W. Walbank]], '''A historical commentry on Polybius''', Oxford university press, 1957}}
* Baker, G. P. (1999). '''Hannibal''', Cooper Square Press.
* Cottrell, Leonard (1992). '''Hannibal: Enemy of Rome''', Da Capo Press.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/wiki/חניבעל"