גוסטב מאהלר – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ ←חייו: קישורים פנימיים |
מ זוטות |
||
שורה 11:
|חתימה=Mahler-signature.svg
}}
[[קובץ:Gustav mahler as child.jpg|שמאל|ממוזער|150px|צילום מאהלר כילד]]
'''גוסטב מַאהְלֶר''' ('''Gustav Mahler''';{{כ}} [[7 ביולי]] [[1860]] קאלישט, [[בוהמיה]] - [[18 במאי]] [[1911]], [[וינה]]), [[מנצח (מוזיקה)|מנצח]] ו[[מלחין]] [[אוסטריה|אוסטרי]] ממוצא [[יהודים|יהודי]]. מאהלר השתייך לזרם הרומנטיקה המאוחרת (או, הפוסט-רומנטית), אסכולה חשובה בתקופת המעבר מ[[המוזיקה הקלאסית בתקופה הרומנטית|המוזיקה הרומנטית]] ל[[מוזיקה קלאסית בתקופה המודרנית|מוזיקה המודרנית]]. את מקומו כמלחין קנה בעיקר בזכות תשע ה[[סימפוניה|סימפוניות]] שכתב, הנחשבות מהעמוקות, המורכבות והעשירות בז'אנר, ובזכות הלחנת "[[השיר על הארץ]]", מחזור שירים סימפוני המבוסס על שירי משוררים [[סין (אזור)|סינים]].
שורה 21 ⟵ 20:
בשנת חייו הראשונה עברו הוריו לעיר [[איגלאו]] שב[[מורביה]], שם עברה עליו ילדותו ושם למד ב[[גימנסיה]] המקומית. משפחתו השתייכה לקהילה היהודית. כשרונו ה[[מוזיקה|מוזיקלי]] התגלה בגיל מוקדם וזכה לטיפוח. לאחר הכשרה מוזיקלית ב[[קונסרבטוריון]] וב[[אוניברסיטה]] של [[וינה]], בין השאר אצל [[אנטון ברוקנר]], פתח מאהלר בקריירת [[ניצוח]]. לאחר שניצח על תזמורות חשובות בערים רבות, ביניהן [[קאסל]], [[פראג]], [[לייפציג]], [[בודפשט]] ו[[המבורג]], מונה לבסוף, בשנת [[1897]], לתפקיד המשפיע והיוקרתי של ניהול ה[[אופרה]] המלכותית של וינה. בשנה זו, מעט לפני קבלת המשרה בווינה, נטבל מאהלר לדת [[נצרות קתולית|הקתולית]], כדי להתגבר על מכשול אפשרי שהציבה יהדותו לקבלת המשרה הנחשקת. בין השנים [[1898]] ו-[[1901]] ניצח בנוסף על הקונצרטים של ה[[תזמורת]] [[הפילהרמונית של וינה]].
בשנים [[1887]] עד [[1891]] עבד כמנצח ב[[בית האופרה של בודפשט]].
בשנת [[1902]] נישא ל[[אלמה מאהלר|אלמה שינדלר]], שנחשבה לאישה היפה ביותר בווינה. היא הייתה צעירה ממנו בעשרים שנה, בעלת כשרונות אמנותיים, וטרם נישואיה התחייבה להקדיש את עצמה לצרכיו ולאושרו, אך כבר מתחילת הנישואין שקעה בדיכאון.
בשנת [[1910]]
באותה שנה,
בארבע שנות חייו האחרונות נסע מאהלר ל[[ארצות הברית]] מדי חורף וניצח על ה[[מטרופוליטן אופרה]]{{הערה|1=[http://query.nytimes.com/gst/abstract.html?res=9D03E6D91439E733A25753C2A9649C946897D6CF גוסטב מאהלר במטרופוליטן], בניו יורק טיימס, 20 בפברואר 1909 {{אנגלית}}}} ועל [[התזמורת הפילהרמונית של ניו יורק]]{{הערה|1=[http://graphics8.nytimes.com/packages/pdf/arts/mahler1.pdf גוסטב מאהלר מנצח], בניו יורק טיימס, 30 בנובמבר 1908 {{אנגלית}}}}, ומדי קיץ חזר אל הרי ה[[דולומיטים]] כדי להמשיך בכתיבת שלוש יצירותיו הגדולות האחרונות, [[השיר על הארץ]], ה[[סימפוניה]] התשיעית והסימפוניה העשירית, שאותה [[יצירות בלתי גמורות במוזיקה|לא זכה לסיים]].
שורה 70 ⟵ 69:
הסימפוניה התשיעית ([[וינה]] 1912) מתנודדת בין השלמה עם הגורל לבין התקוממות נגדו. יש בה טירוף ואיפוק, [[הומור]] ואימה, חיבה ולגלוג. לתחושות הפלצות המאיימות באה הרווחה באדג'ו הנשגב, שאלבן ברג הגדיר כ"מוזיקה שלא מן העולם הזה". [[ליאונרד ברנשטיין]] חיוה את דעתו, כי "המאה שלנו היא מאה של מוות ומאהלר הוא נביאה המוזיקלי".
השיר על הארץ והסימפוניה התשעית לא הגיעו לכלל ביצוע בחיי מאהלר, שמת בגיל 50 מזיהום עקב מצב לבו.
[[הסימפוניה העשירית (מאהלר)|הסימפוניה העשירית]], אותה לא הספיק להשלים, נמסרה רק ב-1960 לידי המלומד ה[[בריטי]] [[דריק קוק]]. גרסתו התקבלה לבסוף כתבנית מוקפאת של מחשבותיו האחרונות של מאהלר – חוויה מרשימה יותר ומשמעותית יותר, מבחינה מוזיקלית, מגרסת ההשלמה של [[פרנץ קסאווייר זיסמאייר|זיסמאייר]] ל[[רקוויאם (מוצרט)|רקוויאם]] של [[וולפגנג אמדאוס מוצרט|מוצרט]], שהסתמכה במידה רבה על אותו חלק של הרקוויאם, שמוצרט הספיק להשלים.
| |||