מקורות – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
קובץ על יד (שיחה | תרומות) מ הוספת קישור לפרוזדור ירושלים |
מ הוספת קישור לברכת רם |
||
שורה 87:
'''1958 - חיבור מערכת אספקת המים של תל אביב-''' עם הנחת הקו המזרחי של מפעל "ירקון-נגב" בשנת 1955 החל יישום השלב הבא של המפעל: הנחת הקו המערבי. הקטע הראשון של הקו המערבייצא מתחנת ראש-העין, המשיך לאורך מסילת הרכבת שעברה במקום, עשה פנייה של 90 מעלות, המשיך לכיוון אוניברסיטת בר-אילן וירד דרומה לאורך תוואי כביש גהה (שהיה בתכנון מתקדם באותם הימים), עד לחולות העיר ראשון-לציון. מול אוניברסיטת בר-אילן חובר הקו המערבי של מפעל "ירקון-נגב" למערכת אספקת המים של תל אביב. עיריית תל אביב הפעילה באותם ימים קידוחים מקומיים והניחה צינור 48 אינץ' שיצא מבר-אילן והגיע עד לבריכת "ארלוזורוב" - בריכת אגירה בנפח של 25,000 קוב. הקו המערבי הגדיל את כמויות המים שהגיעו לתל אביב ושיפר את איכות המים. בשנות ה-60 שודרגה מערכת אספקת המים לתל אביב עם חיבור הקו המערבי של מפעל "ירקון-נגב" לצפון העיר. המים הוזרמו בכוח הכבידה לבריכות צהלה, דרך צינור בקוטר 40 אינץ' ובאורך של 4.5 ק"מ. לנוכח הגידול באוכלוסייה בתל אביב ובדרום הארץ תוכנן באותן שנים קו מים נוסף: קו "דן", בקוטר 70 אינץ' ובאורך 11 ק"מ. הקו, שבנייתו הושלמה באמצע שנות ה-60, תגבר את אספקת המים לתל אביב והגדיל את כמויות המים שזרמו דרומה.
'''1958 – הקמת המפעל הראשון לתפיסת שיטפונות – מפעל נחל שקמה -''' אחת הפעולות שמבצעת "מקורות" להגדלת כמויות המים הזמינות ולשיפור מאזן משק המים היא תפיסת שיטפונות. השיטפונות הם מי גשמים שלא נספגים בקרקע וזורמים במרבית המקרים אל הים או אל אגני ניקוז.ל"מקורות" שני סוגים של מפעלים לתפיסת שיטפונות. האחד - מפעלים שמטרתם לספק מים שפירים -מפעל נחל שקמה סמוך לקיבוץ זיקים ומפעל נחלי מנשה, אשר תופס מי שיטפונות מנחלים היורדים מרמת מנשה. במפעלים אלה -מחדירה "מקורות" את המים הנתפסים לקרקע, שם הם עוברים סינון טבעי, מפיקה אותם על ידי קידוחים ומשלבת אותם במערכת אספקת המים הארצית לאספקה לצריכה עירונית בחודשי הביקוש הגבוה. המפעלים כוללים תעלות בטון, קווי מים, תעלה חפורה, סכרים, מאגר שיקוע ושדות חלחול. סוג שני של מפעלים לתפיסת שיטפונות כולל מפעלים המייעדים את המים להשקיה. מי השיטפונות נתפסים ומשולבים במאגרי מי קולחים, ומשמשים להשקיית שטחים חקלאיים על פי הצורך. מפעלים אלה מבטיחים אספקת מים לחקלאות באופן קבוע,הם נמהלים עם מי הקולחים ומקטינים את רמת המליחות. בנוסף - הם זולים יותר ועל כן יש לכך גם כדאיות כלכלית לחקלאות. מפעלים מסוג זה הם מאגר כפר ברוך בעמק יזרעאל, מאגר [[ברכת רם]] בגולן, מאגר דלתון בגליל העליון, מאגרי הבשור ליד רחובות, מאגרי עידן, חצבה, נקרות, צוקים, עשת ועין תמרים בדרום הארץ.
'''1959 - חקיקת חום המים''' בשנת 1959 נחקק חוק המים בישראל. הצורך בחוק נבע מההכרה שהמים הם אמצעי ייצור, ובשל היותם משאב במחסור יש להסדיר את חלוקתם בצורה היעילה וההוגנת ביותר לצורכי התושבים ולפיתוח המדינה. חוק המים קובע כבר בראשיתו כי "מקורות המים שבמדינה הם קניין הציבור, ניתנים לשליטתה של המדינה ומיועדים לצורכי תושביה ולפיתוח הארץ..." וכי "כל אדם זכאי לקבל מים ולהשתמש בהם בכפוף להוראות חוק זה". בהתאם להוראות חוק המים משמשת "מקורות" כספק מים. שנתיים מאוחר יותר, בשנת 1961, הכירה כנסת ישראל ב"מקורות" כרשות המים הארצית, בהתאם לחוק המים.
| |||