מוטט – הבדלי גרסאות

בין המלחינים המפורסמים שכתבו מוטטים: [[ז'וסקן דה-פרה]], [[אורלנדו די לאסו]], [[ג'ובאני פלסטרינה]], [[מונטוורדי]], [[ויליאם בירד]], [[תומאס טאליס]], [[ג'ובאני גבריאלי]], [[תומאס לואיס דה ויקטוריה]] וכן, בתקופת ה[[בארוק]], [[יוהאן סבסטיאן באך]].

תחילת המוטטים ב[[המאה ה-13|מאה ה-13]]. המוטטים המוקדמים ביותר צמחו ממסורת ה[[אורגנום]], שדוגמאות לה אפשר למצוא ב[[אסכולת נוטרדאם]], שמייצגיה העיקריים היו [[לאונין]] ו[[פרוטין]]. בדרך כלל נכתב המוטט לתפקיד [[טנור]]. הטנור (מהמילה TENERE שפירושה "להחזיק" - הזמר שמחזיק את המנגינה) שר קטע מתוך ה[[קנטוס פירמוס]] שהוא אוסף של קטעי קודש [[מזמור גרגוריאני|גריגוריאניים]] בקול נמוך, ומעליו שרו בקול גבוה יותר שניים או יותר זמרים נוספים. שירתם הייתה בהתחלה רק מלודיה ללא מילים ועם הזמן נוספו גם מילים. השימוש בטנור ובקולות מעליו (גבוהים יותר) ציין את ראשית ה[[קונטרפונקט]] במוזיקה המערבית.{{הערה|ג'ון סטנלי, "מוסיקה קלאסית", תרגום גבי פלג, עורך מוזיקלי [[עידו אברבאיה]], הוצאת שבא, 1995, עמ' 42}} מן המוטטים הראשונים, הכנסייתיים בשפה הלטינית התפתחה מסורת המוטטים החילוניים של ימי הביניים. בהתחלה הזמרים הנוספים לטנור שרו גם הם בלטינית טקסט שמפרש את המילים שהטנור שר. עם הזמן, הם החלו לשיר טקסטים אחרים דתיים ואפילו חילוניים, כולל שירי זימה, בשפות שונות, בייחוד בצרפתית. הטקסט של הטנור המשיך להיות לטיני.{הערה|סטנלי, עמ' 43}}

השם מוטט נשמר במעבר מימי הביניים ל[[רנסאנס]], אבל אופי היצירה השתנה כליל. המוטט, שצמח מן התבנית האזוריתמית של ימי הביניים, השתחרר על פי רוב בתקופת הרנסאנס מן השימוש בתבנית חוזרת כמו הקנטוס פירמוס. [[גיום דופאי]] היה דמות מעבר; הוא כתב את אחד המוטטים האחרונים בסגנון האזוריתמי של ימי הביניים, ה-Nuper rosarum flores שהושמע לראשונה ב-1436 ונכתב להנציח את השלמת הכיפה של [[פיליפו ברונלסקי]] בקתדרלת [[פירנצה]]. ואולם, בתקופה זו נטה השימוש בקנטוס פירמי ביצירות כמו [[מיסה פארודית|המיסה הפארודית]] למתוח את הקנטוס פירמוס לאורך רב, בהשוואה למלודיה המורכבת ורבת הקולות שמעליו; דבר זה הביא לטשטוש המקצב של הקנטוס פירמוס, שהיה בולט במוטט האזוריתמי, מושווה הקצב, של ימי הביניים. האקורדים הגולשים וחולפים שיוצרת פעולת הגומלין בין הקולות הרבים והיעדר מפעם חזק או ברור הם תווי ההיכר המבדילים בין סגנונות ווקאליים של ימי הביניים לאלה של הרנסאנס. המוטט של הרנסאנס הוא יצירה פוליפונית קצרה למקהלה, בקונטרפונקט חיקויי, לטקסט לטיני, דתי על פי רוב, שאיננו מקושר לליטורגיה של יום מסוים ומשום כך מתאים לשימוש בכל טקס דתי. הטקסטים של האנטיפוניםה[[אנטיפון|אנטיפונים]] שימשו לעיתים קרובות למוטטים. זהו סוג החיבור המוכר ביותר בשם "מוטט", ובתקופת הרנסאנס, במאות ה-15 וה-16, הגיעה צורה זו לשיא פריחתה, ביצירות בנות 6, 7, ו-8 קולות.{{הערה|סטנלי, עמ' 47}}