מצרים (עם) – הבדלי גרסאות

==טרמינולוגיה==

*'''איגפטים''', בשפות לועזיות רבות נגזר השם של העם המצרי מהמצרים הקדמונים, ששמם קשור לשם "אגיפטוס" (Egyptos - Αἰγύπτιοι), הכינוי היווני העתיק למצרים. השם היווני נגזר מהשפה המצרית המאוחרת. ה[[היסטוריון]] המצרי [[מנתון]] קרא ל[[ממפיס]] במצרית עתיקה "חות קה פתח" שמשמעותו היא "בית הנשמה של [[פתח (אל)|פתח]]". שם זה הועבר ל[[יוונית]] כ-Aί γυ πτoς (אי-גי-פטוס), ושיבושו יצר את המילה היוונית "אגיפטוס", שהוא שמה של מצרים עד היום בשפות המערב. [[סטראבון]] סיפק [[אטימולוגיה]] עממית לפיה המילה Αἴγυπτος התפתחה כצירוף כבול Aἰγαίου ὑπτίως Aegaeou huptiōs, שמשמעותה, "מתחת לאגאי", באנגלית שם העצם "איגיפטים" הופיע ב[[המאה ה-14|מאה ה-14]], ב[[תנ"ך]] של [[ג'ון ויקליף]] כ-Egipcions.

*'''מסארין''', השם המצרי המודרני, אשר מגיע מהשם השמי העתיק למצרים ומרמז במקור על "ה[[ציוויליזציה]]" או "ה[[מטרופולין]]". בערבית קלאסית המילה "מיסר" (בערבית מצרית: "מסאר") היא מאותו המקור כמו המילה ה[[עברית מקראית|עברית המקראית]] "מצרים", שמשמעותה "בין שני [[מצר ים|מצרי ים]]", המתייחסת להפרדה בין [[מצרים עילית]] לבין [[מצרים תחתית]]. [[אדוארד ליין]] כתב בשנות ה-20 של המאה ה-19 כי המצרים לרוב קוראים לעצמם "אל-מסארין" (המצרים), "אוולאד מסאר" (בני מצרים) ו"אהל מסאר" (העם המצרי). הוא הוסיף כי ה[[טורקים]] תייגו את המצרים עם השם 'אהל-פרעון' כלומר, 'האנשים של [[פרעה]]". לפי פירושים מסוימים היה השימוש בשם מצרים ייחודי לבני ישראל, ששועבדו על ידי אנשי מצרים בתקופת שהותם במצרים והוא לקוח המילה מיצר, המסמל מקום צר ומעיק.

*'''כמת''', השם של התושבים הקדומים של ילידי עמק הנילוס, אשר ישבו בה בתקופת ה[[פרעוני מצרים|ממלכה הפרעונית]]. (km.t{{כ}}, 𓆎𓅓𓏏𓊖), שמשמעותו "אדמה שחורה". זאת בשל צבעה ה[[שחור]] של האדמה הפורייה בעמק הנילוס, וכדי להבדילה מ"דשרת", "אדמה אדומה", שהיה הכינוי לאדמת המדבר שמסביב למצרים.

 

יותר מעשור לאחר מכן, החל מתקופת שלטונו של [[גמאל עבד אל נאצר]], [[הלאומיות הערבית]] והרחבת ה[[סוציאליזם ערבי|סוציאליזם הערבי]] הפכו למדיניות ממשלתית ואמצעי להגדרת עמדת מצרים ב[[המזרח התיכון|מזרח התיכון]] ובעולם, שבדרך כלל באה לידי ביטוי בלעומתיות כלפי ה[[ציונות]] במדינה השכנה החדשה, [[ישראל]]. הפוליטיקה של נאצר עוצבה על ידי אמונתו כי כל מדינות ערב נלחמו במאבקים אנטי-אימפריאליסטיים ובכך הסולידריות ביניהם הייתה הכרחית לעצמאותם. ובראותו את הלאומיות המצרית הקודמת של [[סעד זע'לול]] כפנימית מדי, ולא ראה כל סתירה בין פטריוטיות המצרית (וטניה) ולאומיות ערבית (קומיה).

 

 

יורשו של נאצר, [[אנואר סאדאת]], הן באמצעות מדיניות ציבורית והן באמצעות יוזמת השלום שלו עם ישראל, החיה מחדש את האוריינטציה המצרית הבלתי מעורערת, בטענה חד משמעית כי רק מצרים והמצרים תחת אחריותו. לדברי דאווישה, המונחים "ערבי", "ערביות" ו "אחדות ערבית", נעלמו עם השם הרשמי החדש. עם זאת, למרות הניסיונות השיטתיים של סאדאת לעקור את הסנטימנט הערבי, הלאומיות הערבית במצרים נשארה לכוח רב עוצמה.