סימנה – הבדלי גרסאות

'''סימנה''' ( באנגלית Simnas, ובפולנית Simno) היא עיירה הממוקמת 23 ק"מ ממערב לאליטוס, בדרום ליטא.

 

סימנה מוזכרת בתחילת המאה ה- 16 כאחוזת צייד של נסיכי ליטא. העיירה החלה להתפתח בתחילת המאה ה-17. בשנת 1626 הוענקו לה זכויות מגדבורגיות , זכויות אוטונומיות . בשנת 1795 אחרי החלוקה השלישית של פולין עברה סימנה לתחום פרוסיה, ושם נשארה עד שנת 1807 כאשר סופחה לה "דוכסות הגדולה של ורשה". משנת 1815 שלטו בה הרוסים, ולאחר מכן צירפו אותה לפלח סובלק. מאמצע המאה ה- 19 ואילך הייתה סימנה מרכז נפה, יחידת חלוקה מנהלית במדינות, היא מבוססת על אזור גאוגרפי במדינה ומשמשת למטרות ניהוליות או אחרות.

 

בין השנים 1919-1915 הייתה סימנה תחת כיבוש גרמני. בשנת 1919 כבשו אותה לזמן קצר הבולשביקים, ובשנת 1920 התקיימו בקרבתה קרבות עם הפולנים. קרבות אלה קבעו את הגבול המזרחי והדרומי של מדינת ליטא. הגבול החדש הביא לניתוק מסילת הברזל שקשרה את סימנה עם סובלק ועם וילנה, ורק כביש חיבר אותה ליתר חלקי ליטא. בשנת 1926 הניחה ממשלת ליטא מסילת ברזל מאליטה לקזלובה – רודה, מסילה זו עברה בקרבת סימנה וחיברה אותה עם הקו קובנה – וירבלן.

 

 

הישוב היהודי בסימנה מתועד כבר במאה ה-18.

 

העיירה הצטיינה בחיי תרבות תוססים ובמספר גדול של תלמידי חכמים ומשכילים. היישובים הסמוכים נעזרו בשירותם של הרופאים ועורכי הדין מסימנה. הייתה בה פעילות ציונית תוססת והיענות לכל מפעל למען ארץ ישראל.

 

ב-23 ביוני 1941 יום לאחר המתקפה הגרמנית על ברית המועצות, נכנס הצבא הגרמני לסימנה. בהפצצה שקדמה לכניסת הצבא נהרגה צעירה יהודייה אחת, ויהודים רבים נמלטו מהעיירה לכפרי הסביבה. בחסות הגרמנים התארגן ממשל אזרחי ליטאי בסימנה. היהודים נצטוו לעזוב את הכפרים ושבו לבתיהם בעיירה.  בסימנה נתמנתה נציגות יהודית שכללה גם את הרב דב-בר שניצר, ובמשך כחדשיים התנהלו חיי היהודים בשקט יחסי. רק הגברים הוצאו מדי יום לעבודות כפייה עבור הגרמנים.

 

אחרי המלחמה הוקם במקום הרצח,בסימנה פסל גדול לזכר הקורבנות. בשנת 1991 נקבע במקום לוח זיכרון ועליו כתובת בליטאית וביידיש : "במקום זה רצחו הרוצחים ההיטלראים ועוזריהם המקומיים באוגוסט 1941 בערך 1000 יהודים מסימנה- ילדים, נשים, גברים וזקנים".

 

הילדים היהודיים בעיירה קיבלו את חינוכם ב"חדר", שהיה ממקומם במספר איזורים בסימנה, ובבית הספר היהודי – העברי של רשת "תרבות", ששכן בבניין מיוחד שהוקם עבורו. לאחר סיום לימודיהם בבית הספר עברו רבים מן הבוגרים ללמוד בגימנסיות העבריות. חלקם המשיכו את לימודיהם באוניברסיטה הליטאית בקובנה. בסימנה הייתה ספרייה גדולה בעברית וביידיש והתנהלו בה חיי תרבות. כמו כן עוד לפני מלחמת העולם הראשונה פעלו בסימנה שתי תנועות ציוניות:  "השומר הצעיר" ובית"ר.

 

בסימנה היה בית כנסת בעל שתי קומות בנוי לבנים. בקומה השנייה שכן במשך זמן מה בית הספר היסודי.

 

מרבני העיירה: הרב פלטירוביץ, הרב יוחנן זופוביץ ור' דב-בר שניצר,ר' יהודה לייב חיים נחום פלטרוביץ, ר' יוחנן זופוביץ. מעסקני העיירה: ר' שמעון וירבלסקי (עסקן ציוני מסור), וזלמן ולדשטיין (מנהל הבנק העממי). מילידי העיירה: ר' יעקב באריט (רב וראש מתיבתא בווילנה, הוא היה שתדלן ידוע בלשכות שרים ובחצר המלוכה הרוסית), הצייר בצלאל מלחי (סולניצקי). בעליי אחוזות בעיירה:  יצחק פרנק, ישראל פרנק, חיים פריד, שלום ויינשטין, אברהם זימן, מכס גולדברג. בעלי האגמים בעיירה: זאב ונחום אישלונדסקי, נוח רוזנטל, שאול ביאלוצקי, אברהם גולדברג.

 

לאחר מלחמת העולם השנייה לא נותרו יהודים בעיירה, וחיי הקהילה לא חודשו בה. כיום משמש בית הכנסת אולם ספורט לצעירי המקום . בית העלמין היהודי נהרס כליל.