סטריאוסלקטיביות – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מלמד כץ (שיחה | תרומות)
תיקון הגדרה
מלמד כץ (שיחה | תרומות)
מאפיינים
שורה 3:
 
==מאפיינים==
קיים מגוון גדול של תגובות כימיות, שבהן נוצרים חומרים [[כיראליות|כיראליים]]. בתנאים מסוימים תגובות אלו יכולות להיות גם סטריאוסלקטיביות. אומרים על תגובה כימית שהיא נמצאת תחת '''שליטה קינטית''', כאשר התוצר הסופי הוא האיזומר בעל מצב המעבר היציב ביותר, כלומר הוא נוצר עקב [[אנרגיית שפעול]] נמוכה יותר. בתגובה כזאת התוצר הסופי איננו בהכרח התוצר היציב ביותר בין כל התוצרים האפשריים. המקרה שבו התוצר הסופי הוא האיזומר היציב ביותר נקרא תגובה כימית תחת '''שליטה תרמודינמית'''.
 
במקרים מסוימים קיים לכל סטריאואיזומר, הנוצר בתגובה כימית, מסלול היווצרות משלו, ולכן ייתכן שסטריאואיזומר אחד נוצר תחת שליטה קינטית ואילו חברו נוצר תחת שליטה תרמודינמית. במקרים אלו, כוונון של הפרמטרים ה[[תרמודינמיקה|תרמודינמיים]], למשל קביעת הטמפרטורה, יקבעו את סוג השליטה בתגובה, ויגרמו לתגובה להיות סטריאוסלקטיבית.
בתעשייה הכימית, ובמיוחד בתעשיית התרופות, יש יתרון לשימוש ב[[זרז|זרזים]], על-מנת להוריד את אנרגיית השפעול של התגובה, ולגרום לה להתרחש בקצב גבוה יותר. תוך שימוש בזרזים [[כיראליות|כיראליים]] ניתן לייצר אננטיומרים, ואפילו לגרום לתגובה להיות אננטיוסלקטיבית, גם אם ה[[ריאגנט|ריאגנטים]] אינם כיראליים כלל ועיקר.
 
תגובה סטריאוסלקטיבית זו, הקרויה גם '''סינטזה אסימטרית מזורזת''', התגלתה על-ידי [[ויליאם סטאנדיש נולס]] בשנת 1968, כאשר הוא הראה שיש ביכולתם של זרזים כיראליים מסוימים להעביר את תכונת הכיראליות לתוצר. התגובה הסטריאוסלקטיבית שאותה שיפר נולס היתה תגובת [[הידרוגנציה]]. פיתוח נוסף בתחום זה חל בשנות ה-80 של המאה ה-20 עת [[קארל בארי שארפלס]] יישם את הזירוז הכיראלי גם עבור תגובת אפוקסידציה, ו[[ריוג'י נויורי]] גילה זרז כיראלי מסוים, שנמצא יעיל ושימושי עבור מגוון רחב של סינטזות אסימטריות מזורזות. שלושתם יחד זכו ב[[פרס נובל לכימיה]] בשנת 2001, על תגליות אלו בתחום הסטריאוסלקטיביות.
 
==דוגמאות==