מדינת האפיפיור – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ הוספת קישור לקודקס
שורה 113:
בתקופה שלאחר קונגרס וינה הונהגו במדינת האפיפיור מספר רפורמות בתחומי החקיקה, הכלכלה והמיסוי, ובוטלו זכויות היתר של גופים ואישים מסוימים. אבל השלטון נשאר אבסולוטי ולאוכלוסייה המקומית לא ניתן בו ייצוג. רעיונות לאומניים וליברליים שמקורם במהפכה הצרפתית אשר נקלטו באיטליה כתוצאה משלטון הצרפתים בה, גרמו לתסיסה כנגד השלטון הכנסייתי האבסולוטי במדינת האפיפיור. תסיסה זו התבטאה במרידות ובפעולות טרור של מחתרות כמו ה[[קרבונארי|קרבונרים]]. התגובה של האפיפיורים הייתה הגברת הדיכוי המשטרתי והטלת צנזורה שרק חיזקה את הקרבונרים והמתנגדים הליברלים. עם מותו של האפיפיור [[פיוס השביעי]] ב-[[1830]] פרצה מרידה בבולוניה. בהנהגתו של [[ג'וזפה מציני]], מייסד התנועה המהפכנית "איטליה הצעירה" (Giovane Italia), התכנסו נציגים בבולוניה ב-[[1831]] כפרלמנט של המחוזות המאוחדים על מנת להקים ממשל רפובליקני ולבחור ממשלה זמנית. האפיפיור החדש [[גרגוריוס השישה עשר]] ביקש את עזרת אוסטריה והצבא האוסטרי השתלט על בולוניה, מודנה ופרמה. עם עזיבת הצבא פרצו מיד מהומות חדשות בבולוניה והאפיפיור ביקש שוב את סיועם של האוסטרים, אשר כבשו את בולוניה שוב ונשארו בה הפעם עד [[1838]]. במקביל השתלט הצבא הצרפתי על אנקונה. בניגוד להבטחותיו מתקופת טרום בחירתו לליברליזציה בשלטון, התמיד גרגוריוס במדיניות הריאקציונרית של קודמיו, והתסיסה הפוליטית שבראשה עמד מציני כנגד ממשל הכנסייה הלכה וגברה.
 
בחירתו של [[פיוס התשיעי]] ב-[[16 ביוני]] [[1846]] שנחשב ליברל ותומך באיחוד איטליה התקבלה בהתלהבות. פיוס כינס ברומא את מועצת המדינה, שלראשונה בתולדותיה הייתה מורכבת מנציגים נבחרים של המחוזות השונים (אם כי ל[[חבר הקרדינלים]] הייתה זכות [[וטו]] על החלטות המועצה), הקים ממשלה רשמית שכללה בתחילה אנשי כמורה בלבד, והציע לממלכות טוסקנה וסרדיניה לאחד את גביית המכס. הליברלים דרשו שיתוף של האזרחים בממשלה ואכן מרד שפרץ אילץ את האפיפיור למנות ממשלה של אזרחים ובה היה כומר אחד בלבד. ב-[[14 במרץ]] [[1848]] פיטר [[פרנץ יוזף, קיסר אוסטריה]] את [[הנסיך מטרניך]] בעקבות מהומות ב[[וינה|ווינה]] והאיטלקים החליטו לנצל את ההזדמנות כדי לפרוק את עולה של אוסטריה והתקוממו. הכול ציפו שהאפיפיור התומך באיחוד איטליה יצטרף למלחמה לשחרור איטליה, אלא שב-29 באפריל 1848 פרסם האפיפיור [[אנציקליקה]] ובה הודיע כי לעולם לא ישתכנע להשתתף במלחמה כנגד מעצמה קתולית כדוגמת אוסטריה וכי הוא לא יקבל על עצמו לעולם את ראשות הקונפדרציה האיטלקית. התגובה הזועמת לא אחרה לבוא. מציני העלה את הדרישה שרומא תהפוך לרפובליקה. פרצה מרידה ברומא ופיוס נאלץ להימלט ב-[[24 בנובמבר]] כשהוא מחופש, לעיר גַאֶטה שבממלכת נאפולי לשהות בחסות המלך פרדיננדו השני. בינתיים התהפך הגלגל - [[קרלו אלברטו, מלך סרדיניה]] כשל בניסיונו לאחד את האיטלקים תחת שלטונו כשהובס שוב ושוב על ידידי האוסטרים ובראשם מרשל [[יוזף רדצקי פון רדץ|רדצקי]] ולאחר התבוסה ב[[קרב נובארה]] (23 במרץ 1849) התפטר והעביר את המלוכה לבנו [[ויטוריו אמנואלה השני]]. הרפובליקנים ברומא נאלצו לעמוד הן בפני צבא אוסטרי מצפון הן בפני הצבא של פרדיננדו מלך נאפולי מדרום (שתמך באפיפיור הגולה) והן בפני איום חדש. [[נשיא צרפת]] הנבחר [[לואי נפוליאון]] קיבל בקשות מהאפיפיור הגולה לסיוע והחליט להיענות להן כצעד שנועד להשיג את תמיכת השמרנים בצרפת כהכנה למטרתו האמיתית להיבחר כקיסר. לואי נפוליאון שלח בהסכמת האספה המכוננת ב[[פריז]] חיל משלוח צרפתי, שצר על רומא וכבש אותה ב-[[2 ביולי]] [[1849]]. האפיפיור חזר לעיר ב-12 באפריל 1850 ושב למשול במדינה. שׂבע מרורים, החליט האפיפיור פיוס התשיעי לבטל את הממשל החוקתי של 1846 בטענה כי השארת החוקה נוגדת את האינטרסים החיוניים של המדינה ואת חוקי הכנסייה.
 
[[קובץ:Giuseppe Garibaldi (1866).jpg|שמאל|ממוזער|150px|ג'וזפה גריבלדי]]