סחר העבדים האטלנטי – הבדלי גרסאות

המאמצים הרבים שהושקעו כדי לאכוף וליצור את האיסור על הסחר בעבדים באפריקה, החל מהסכמים עם שליטים וכלה בשימוש בכוח, הביאו להעמקת המעורבות האירופאית באפריקה שתרמה להשתלטות הקולוניאלית על היבשת בסופה של אותה מאה. השליטים באירופה שמו להם למטרה לבטל את העבדות וזכו לגיבוי מוסרי של הכנסיות. ועידות אשר התקיימו בנושא שמו להן בראש ובראשונה לבטל את העבדות אך האיסור על העבדות היה פחות חד משמעי בתוך יבשת אפריקה מאשר באירופה. באפריקה היה חשש כי שחרור העבדים יגרום לזעזוע חברתי וכי העבדים המשוחררים יעדיפו לעבוד בחקלאות ולכן לא יהיו אנשים אשר יהוו כוח עבודה יעיל וזול, מה שהיוו העבדים עבור בעליהם. אך למרות חששות אלו ניתן היה לראות כי נעשתה פעילות רבה בחקיקה בנוגע לאיסור על [[עבדות באפריקה]] ובתוך מדינות נוספות. דנמרק, אשר הייתה פעילה בסחר העבדים, הייתה המדינה הראשונה שאסרה על המסחר באמצעות חקיקה בשנת 1792. כמו כן, בארצות הברית, הקונגרס האמריקאי העביר את חוק הסחר בעבדים אשר אסר על בנייה של ספינות לשימוש בסחר בעבדים ואף הוציא מחוץ לחוק את האפשרות לייבא עבדים למדינה. בנוסף, גם פורטוגל שינתה את מדיניותה כאשר בשנת 1810 המדינה חתמה עם הסכם שבו הסכימה להגביל את סחר העבדים במסגרת גבולותיה. ניתן לראות הסכמים דומים במדינות נוספות כגון: שוודיה אשר סחרה סחר בעבדים בשנת 1813 ופריז שהתחייבה לבטל את סחר העבדים בתוך חמש שנים בהסכם שנחתם בשנת 1814 עם בריטניה. ניתן היה לראות כי העבדות הפכה להיות בלתי חוקית. לחץ רב של ארגוני זכויות האדם, דעת הקהל האירופאית וארגונים בינלאומיים הביאו לבסוף לצמצום העבדות בתקופה הקולוניאלית. חבר הלאומים גיבש אמנה אשר חייבה את המדינות לבטל את העבדות ולאכוף ביטול זה. לקראת אמצע המאה העשרים חדלה העבדות בהדרגה וסמל הסטטוס התחלף בשליטה על כמה שיותר נכסים ולא על אנשים.<ref name=":14" />