עקרון הפיהרר – הבדלי גרסאות

בניגוד לדעה הרווחההרווחת, עקרון הפיהרר לא הומצא על ידי הנאציםה[[נאצים]]. [[הרמן פון קייזרלינג]], [[פילוסוף]] [[גרמני]] יליד [[אסטוניה]], היה הראשון שעשה שימוש במונח. אחת מטענותיו העיקריות של קייזרלינג הייתה שמספר "פרטים מוכשרים נועדו לשלוט" על בסיס [[דרוויניזם חברתי]].

האידיאולוגיה שעומדת מאחורי עקרון המנהיגות רואה כל ארגון כהיררכיהכ[[היררכיה]] של המנהיגים שלו, ובה לכל מנהיג ("פיהרר" בגרמנית) יש אחריות מוחלטת בתחומו והוא דורש צייתנות מוחלטת מכל הכפופים לו ונענה רק לממונים עליו. הצייתנות והנאמנות המוחלטת למנהיג פירושה גם התעלמות מחוקי המוסרה[[מוסר]] של מותר ואסור. המנהיגה"מנהיג העליון", [[פיהרר]] [[אדולף היטלר]], נענה רק לאלוהיםל[[אלוהים]] ולעם הגרמני. הפילוסוף האיטלקיה[[איטלקי]] [[ג'ורג'ו אגמבן]] טען שהיטלר ראה את עצמו כהתממשות הרשות השלטת, וכן כחוק חי או החוקה[[חוק]] הגבוה ביותר, ושילב תפישות אלה להפיכתו לרשותל[[הרשות המחוקקת|רשות המחוקקת]], [[הרשות השופטת]] והרשותו[[הרשות המבצעת]] בו בזמן אחד. לאחר [[ליל הסכינים הארוכות]], היטלר אמר: "בשעה זו, אני הייתי אחראי לגורל הלאום הגרמני, ולכן הייתי השופט העליון של העם הגרמני!".

עקרון המנהיגות מקביל לשרשרתל[[שרשרת פיקוד|שרשרת הפיקוד]] בארגונים צבאיים, בראשם עומד מפקד אחד שהכל כפופים לו (ראש מטה, [[גנרל]] וכדומה). גם הפרייקורה[[פרייקור]], הארגונים הצבאיים למחצה בגרמניה שהיו מורכבים מחיילים שלחמו במלחמתב[[מלחמת העולם הראשונה]] ולא רצו לחזור לחייהם האזרחיים, התנהלו לפי עקרון המנהיגות. חלקם, היו בנעוריהם בתנועותב[[תנועת נוער|תנועות נוער]] גרמניות-צבאיות בשנים 1904-1913. גם תנועות אלה התבססו על אותו עקרון. ההצדקה לשימוש בעקרון המנהיגות בעולם האזרחי הייתה שצייתנות לא עוררין על הממונים תוביל לסדר ולשגשוג אותו יקצרו "הראויים להנהיג".

במקרה של הנאצים, עקרון המנהיגות נהפך לחלק אינטגרלי של [[המפלגה הנאצית]] ביוליב[[יולי]] [[1921]], כאשר היטלר כפה על עימות עם מנהיגי המפלגה הראשונים לאחר שהבין כי בכוונתם למזג את המפלגה לתוך מפלגה סוציאלית כל-גרמנית גדולה. מששמע על כך, וביודעו שמיזוג כזה יחליש מאוד את כוחו במפלגה, היטלר עזב אותה. [[אנטון דרקסלר]], שהבין שהמפלגה תאבד את כל כוחה בלי היטלר פתח עימו במשא ומתן. היטלר הציב [[אולטימטום]] אחד: על כולם להכיר בו כמנהיג היחידי (פיהרר) של המפלגה ולקבלולתת לו שליטה מוחלטת עליה. ועדת המפלגה נכנעה לדרישתו והוא חזר להנהיג את המפלגה הנאצית לאחר מספר ימים כשליט הקבוע שלה, ובתגובה מינה את דרקסלר להיות [[יושב ראש]] המפלגה לצמיתות.

באותה תקופה, המפלגה הנאצית גדלה והחלה להיות מקוטבת. למנהיגיה בצפון המדינה [[אוטו שטרסר]] וגרגורו[[גרגור שטרסר]], וכן [[יוזף גבלס]], הייתה השקפה יותר סוציאליסטית מאשר לסניף הדרומי של המפלגה בראשו עמד היטלר במינכןב[[מינכן]]. היו להם חילוקי דעות נוספות וביניהן אם המפלגה תנוהל לפי עקרון המניהגותהמנהיגות או לא. בעימות נוסף שאותו תכנן היטלר, התכנסו חברי המפלגה לועידה בבמברגב[[במברג]] ב-[[14 בפברואר]] [[1926]]. בועידה, היטלר גבר על חברי המפלגה הצפוניים הודות לכישורים הרטוריםה[[רטוריקה|רטורים]] שלו, והשאלה אם המפלגה תנוהל לפי עקרון המנהיגות חדלה מלהתקיים מאז.

כאשר היטלר עלה לשיא כוחו, לאחר שמונה לתפקיד [[קנצלר]] גרמניה עם מותו של [[פאול פון הינדנבורג]], הוא שינה את תוארו ל"פיהרר וקנצלר הרייך", וכך עקרון הפיהרר נהפך לחלק בלתי נפרד בחברה הגרמנית. ראשי ערים שנבחרו בקלפיות הוחלפו על ידי נציגים מהמפלגה הנאצית. ראשי פקולטות ואף ועד הורים איבדו מכוחם ובמקומם נקבעו אישים שרירותית. הנאציים פירקו את כל ההתאגדיות והאיחודים בהם נבחרו אנשים בהליך של הצבעה [[דמוקרטיה|דמוקרטית]]. תאגידים במדינה הוכפפו אף הם לעקרון המנהיג וגם ארגוני ספורט. לבסוף, כל צורת התאגדות או ארגון הוכףהוכפף בגרמניה הנאצית תחת ידיו של מנהיג יחיד.

[[הרמן גרינג]] אמר לנבילל[[נביל הנדרסון]], שגריר [[בריטניה]] בגרמניה הנאצית: "כאשר היה צריך להחליט החלטה, אף אחד מאיתנו לא נחשב ליותר מהאבנים עליהם עמדנו. זהו הפיהרר לבדו שמחליט". [[אלברט שפר]] ציין שבכירים נאציים פחדו מלהכריע החלטות בהיעדרו של היטלר. החוקים החלו להיות חוקים שמוכתבים בעל פה ולא בכתב, וכן מנהיגים שהצליחו לבלוט ולייצר השפעה זכו לשבחים וקידום במקום בצנזורהב[[צנזורה]].