הבדלים בין גרסאות בדף "עקרון הפיהרר"

נוספו 84 בתים ,  לפני שנתיים
==יישום==
 
בתקופה שלאחר המלחמה, כבר במשפטיב[[משפטי נירנברג]] וגם בשלבים מאוחרים יותר דוגמת [[משפט אייכמן]] בירושליםב[[ירושלים]], [[פושע מלחמה|פושעי המלחמה]] הנאצים השתמשו בעקרון הפיהרר כדי לחמוק מאחריות אישית ולהפנות את האצבע המאשימה כלפי מפקדיהם.
 
בספרה של [[חנה ארנדט]], "אייכמן בירושלים", היא טענה שמלבד רצונו להתקדם בקריירה האישית שלו, אייכמן לא הציג ראיות לכך שהיה [[אנטישמי]] או שסבל מהפרעותמ[[הפרעה נפשית|הפרעות נפשיות]] כלשהן. היא כינתה אותו בביטוי "הבנאליות של הרוע", שכן במשפט הוא הוצג בתור אדם בעל אישיות נורמטיבית, לא ניכרה בו [[אשמה]] או [[שנאה]] והוא הכחיש כל צורה של אחריות מצידו לשאירע. אייכמן טען במשפט שהוא בסך הכל "עשה את עבודתו" ושהוא תמיד פעל לפי [[הצו הקטגורי]] של [[עמנואל קאנט|קאנט]]. ארדנט טענה בכתביה כי טיעונים אלה הראו שהפושעים הנאצים לא היו אנשים פסיכופטיים[[פסיכופט]]ים, אלא אנשים רגילים שיכלו לבצע פשעים מזעזעים כאשר הסביבה עודדה אותם ונתנה להם תמריצים לעשות כן. עם זאת, היא לא הסכימה לייחס את הטיעון הזה כלפי אייכמן מפני שהוא השתמש בעקרון המנהיגות כהנגנה. לדבריה, ילדים מצייתים בעוד שמבוגרים פועלים לפי אידיאולוגיה.
 
==ראו גם==