גויי הים – הבדלי גרסאות

מקור המונח ב[[אגיפטולוגיה]] בה הוא מבוסס בהסתמך על תיעוד מצרי רב שנים, המתאר את גויי הים כקבוצת פושטי ים שהגיעה לחופים המזרחיים של [[הים התיכון]], וניסתה לחדור למצרים בימי השושלת ה־19 המאוחרת, ובייחוד בשנה החמישית לשלטון [[רעמסס השלישי]], בן השושלת ה־20.

אזכור נוסף נמצא באחת מרשומות פרעה [[מרנפתח]] אשר שלטונו מתוארך על פי רוב לשנים 1213 — 1203 לפנה"ס. מרנפתח ציין שבשנה השלישית לשלטונו הוא הביס פלישה של [[לוב]]יים וגויי הים. מרנפתח, לדבריו, הרג 6,000 מאנשיהם ו־9,000 מהם לקח בשבי.

כעשרים שנים לאחר מכן ה[[פרעה]] המצרי [[רעמסס השלישי]] בשנת מלוכתו השמינית נאלץ לטפל בפלישה נוספת של גויי הים. במקדש הקבורה אשר בנה רעמסס ב[[מדינת האבו]] (ממערב ל[[לוקסור]]) נמצאו [[תבליט]]ים מפורטים וכתובות החקוקות על קירות ה[[מקדש]] המונומנטלי. גויי הים מתוארים שהתקדמו בשני טורים. טור אחד ב[[אוניה|אוניות]] עם חרטום בצורת [[ברווז]] ניסה לחדור למצרים דרך זרועות ה[[דלתת הנילוס|דלתה]], טור שני התקדם עם נשים וטף ב[[עגלה|עגלות]] רתומות ל[[בקר הבית|שוור]]ים לאורך החוף. הוא תיאר כיצד, למרות העובדה ש"אף ארץ לא עמדה בפני" כוחות גויי הים וכי הם רמסו את "[[חתים|חתי]], קודה, [[כרכמיש]], [[ארזוה]], [[אלשיה]] ו[[ממלכת אמורו]]", הוא הצליח להביסם בקרב ימי, ואת ה[[שבוי]]ים שלקח גייס לצבא המצרי והושיב אותם ב[[מבצר]]ים.

רעמסס צירף לתיאוריו את רשימת שבטי העמים הפולשים: [[פלשתים|פלשת]], [[ת'כר|תֶ'כֱּר]] ([[סִיקוּלוּ]]), שֶקֶלֶש, דֶנְנ וֱשוֱש. גויי ים נוספים היו הלַבּוּ, לוּקַה, טֵרֶש, קַרשִישַה, [[שרדנה|שַרְדַנַה]], ואֵקְוֵש. למרות תיאורו, ובהתחשב בעובדה כי הרשימה אותה סיפק זהה לרשימת מרנפתח כמו גם העובדה שרעמסס בדה מספר מהקרבות אשר הוא תיאר על קירות מקדשו, הגיעו מספר [[אגיפטולוג]]ים להבנה כי רעמסס כנראה זקף לזכותו את ניצחונו של אחר – מנהג שכיח במצרים העתיקה.

גוי ים נוסף מופיע באוסף רשומות שמתוארכות, באופן בעייתי, למאה ה־12 לפנה"ס המוקדמת. עָמִוּרָפִּי, אחרון מלכי [[אוגרית]], קיבל מכתב משופילוליומש השני, מלך החתים, אשר הזהיר אותו מפני ה"שִיקַלַיוּ אשר חיים על הספינות". יש המזהים את העם המדובר כסיקולו או שקלש מרשימת מרנפתח. ראוי לציין כי זמן קצר אחר קבלת המכתב אוגרית חרבה ונשדדה, ולעולם לא יושבה מחדש.

המצרים הקדומים השתמשו במונח "אלו שבאו מהירוק הגדול" (הים התיכון) לתיאור גויי הים ועפ"י רעמסס מוצאם באיי הים, האיים הקרובים ביותר למצרים הם איי [[הים האגאי]], גם על פי הציורים המצריים של הקרב שהשתמרו אין כמעט ספק שמדובר בקבוצות שמקורם בים האגאי.

הסוף הפתאומי של תרבויות אחדות בסביבות שנת 1200 לפנה"ס הובילו אחדים לטענה שגויי הים אחראים לחורבן האומות ה[[חתים|חתית]], ה[[מיקנה|מיקינית]] וה[[מיתני|מיתנית]]. על פי תפיסה זו גויי הים כבשו כיבוש אלים ושרפו את הערים העשירות לבסיסן. הם לא ניסו לרשת את העושר של יושבי העיר הקודמים, ובמקום זאת הקימו יישובים בעלי אופי תרבותי וכלכלי נחות יותר. עניין זה הביע בעיני החוקרים את הבוז הנורא בו חשו בעיניהם גויי הים כלפי הערים וכלפי מה שהן סימלו.

אף על פי כן, [[מארק ואן דה מיארוף]] ואחרים התנגדו לתאוריה. גרימל טען שאת מיתני, [[אשור]] ו[[בבל]] החריבה קבוצה שחיה לגבולות האדמות המיושבות ונקראה באכדית [[חבירו|חַבִּירוּ]]. טיעון נוסף שהעלה גרימל עמד על העובדה כי הקרב עם רעמסס, אם התרחש בכלל, לא היה אלא עימות מצומצם וחסר חשיבות בגין נטיית הפרעה להוסיף גוזמה לתיאוריו הפיקטיביים. אף על פי שברור מהממצאים ה[[ארכאולוגיה|ארכאולוגיים]] שאוגרית, [[אשקלון (עיר עתיקה)|אשקלון]] ו[[תל חצור|חצור]] חרבו בערך באותה התקופה, כרכמיש עמדה איתן ו[[גבל]] ו[[צידון]] לא נפגעו.

ה[[ארכאולוג]] אברהרד זנגר העלה תאוריה לפיה עמי הים היו למעשה ברית של מדינות מערב־[[אנטוליה|אנטוליות]] בהנהגת [[טרויה]]. לטענתו, אחר מפלת [[יוון המינואית|התרבות המינואית]] קמו שני כוחות עיקריים שהתחרו על דרכי המסחר העתיקות: טרויה ו[[התרבות המיקנית]]. כוח נוסף באזור הייתה [[האימפריה החתית]] המעורערת אשר נדחקה לכיבוש [[קפריסין]] אחר אובדן מקורות מכרה ל[[מתכות]]. החתים, לדעת זנגר, הטילו חרם כלכלי על יורשי [[התרבות המינואית]]. בני טרויה עלו על החתים, בין אם להרתיעם או להשמידם, בתגובה.

טבעי ששדה הקרב הנבחר יהיה בקפריסין, ואכן ידוע על קרב בין החתים לגויי הים בקפריסין. ידם של החתים הייתה כנראה על העליונה בקרב, אולם התפוררותם אחר המלחמה עם [[רעמסס השני]] והתחזקות אשור החלישו את החתים במידה מספקת כדי ששיתוף פעולה בין טרויה לשבטי ה[[קסקה]] שטרדו את החתים זה מאות שנים, יביא לחורבן האימפריה החתית. חתושש נשרפה והחתים נפלו; סודות החרשות שלהם נפוצו בקרב כובשיהם. עם אנטוליה כגשר ל[[ארץ ישראל]] ו[[מצרים]] יכלו עמי הים, הם הברית המערב־אנטולית, להתעשר ולהתחזק במידה שאיימה על בני התרבות המיקנית. ניסיון אחרון של המיקנים לבלום את הטרויאנים בטרם יתחזקו יתר על המידה נערך סביב 1186 לפנה"ס לחומות טרויה. בין אם תחת [[אגממנון]], [[איאס]], [[אודיסאוס]] ו[[אכילס]] כמתואר על ידי [[הומרוס]], או כעימות סטנדרטי, בא על טרויה סופה ב[[מלחמת טרויה]] והברית המערב אנטולית התמוטטה;